פליקס נוסבאום

הצייר פליקס נוסבאום נולד באוסנברוק, גרמניה, ולמד בהמבורג, בברלין וברומא. עבר לגור בבלגיה, שם נעצר על ידי הנאצים, ונשלח למחנה ריכוז, ממנו הצליח להימלט לבריסל, עד שנתפס שנית ונשלח לאושוויץ

לפני שנעצר הספיק להפקיד את ציוריו בידי חבר שאותו השביע להראותם לעולם כדי שלפחות הם לא ימותו אתו

ציורו המפורסם ביותר הוא דיוקן עצמי עם תעודת זהות. בתעודה נמחק מקום ההולדת; בסעיף לאומיות כתוב: אין; המלה יהודי רשומה באדום. מעל לקיר בטון יש עץ גדוע ענפים, עץ מת, עץ שכבר לא יכול להצמיח עלים של חיים. בשמים הקודרים עפות צפרים שחורות. על דש מעילו טלאי צהוב

הצייר עקיבא קנט סגן כל כך הושפע מציור זה שיצר סביבו ציור משלו במסגרת סדרת חלומות שואה בתערוכה משנת אלפיים

אך השמים נותרו סגורים

התמונה היא באדיבות הצייר ד"ר מרטין קיזלשטיין שפרסם אותה לראשונה בספרו אין לנו ארץ אחרת תחת הכותרת יהודים משגרים תפילתם למרום אך השמים נותרו סגורים.
הפילוסוף והתיאולוג אליעזר ברקוביץ' בספרו אמונה לאחר השואה

מציג השקפה תורנית, המקדמת בברכה העלאת שאלות נוקבות על הצדק האלוהי. לשאול, היכן היה האלוהים בשואה - איננו מעשה של חילול השם. ההתרסה לנוכח העוול והאכזריות שהתרחשו בשואה היא מעשה של אמונה אמיתית. בניגוד בולט לנטייתם של רבנים ומנהיגים חרדיים דוחה ברקוביץ' כל צורה של צידוק הדין לאחר השואה, משום, שלדעתו, יש בכך העמדת פנים והתכחשות לאימי השואה ותוצאותיה. הוא רואה את עצמו ואת בני דורו, שלא חיו תחת אימת השלטון הגרמני-נאצי, כאחיו של איוב. ואמנם, מורשת איוב, שחווה ייסורים קשים מנשוא, על לא עוול בכפו, מחייבת גם אותנו שלא להשלים עם חוסר התכלית שבחורבן יהדות אירופה

טלאי צהוב, עדויות

התמונה היא באדיבות האמן והרופא ד"ר מרטין קיזלשטיין שפרסם אותה לראשונה בספרו אין לי ארץ אחרת תחת הכותרת הטלאי הצהוב
מתוך יומנה של אווה היימן

"יומני היקר, היום ניתנה פקודה, שמהיום והלאה חייבים כל היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת כוכב. פגשתי אנשים העונדים טלאי צהוב. הם נראו מדוכאים והלכו בראש מורכן.

סירבתי לצאת מהבית. אני לא מוכנה לענוד טלאי צהוב! לא אופיע בפומבי עם אות קלון יהודי! אני לא מוכנה שיראו אותי עם הדבר הנורא הזה. אם מישהו מבני כיתתי יראה אותי, אני אמות! חשתי פגועה וכועסת על ששמו אותי למשל-ולשנינה, כדי להבליט ולהשפיל אותי. יהודיה או פושעת, מה ההבדל? האם יש הבדל בכוונות שלהם? האם יש הבדל בבושה ובחוסר ישע שאני חשה? חדלתי להיות יצור אנושי, והפכתי לחפץ
(ליוויה, בת שתים עשרה, הונגריה)

ביולי, יצא הצו שהאוכלוסיה היהודית בווילנה חייבת ללבוש טלאים מלפנים ומאחור - עיגול צהוב ובתוכו האות J. עכשיו לפנות בוקר, אני מביט דרך החלון, אני מגלה את היהודים הווילנאים הראשונים עם הטלאים. ראיתי בכאב איך הביטו אחריהם. צרבה אותי פיסת הבד הצהובה הגדולה שעל שכמם. זמן רב לא יכולתי ללבוש את הטלאי. הרגשתי כאילו יש לי גיבנת, כאילו יש לי שני צפרדעים עלי. התביישתי להיראות אתם ברחוב, לא מפני שיגלו כי אני יהודי, אלא מפני שהדבר כאב לי. התביישתי בחוסר האונים שלנו, יכסו אותנו מכף רגל ועד ראש בטלאים ואנחנו לא נוכל לעשות כלום. כאב לי מפני שלא ראיתי שום מוצא, כעת אנחנו כבר לא שמים לב לטלאים. הטלאי מונח לנו על המעיל, אבל הוא לא נוגע כלל בתודעה שלנו. יש לנו עכשיו כל כך הרבה תודעה, שנוכל להגיד כי איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו.

יצחק רדושבסקי, יומנו של נער מווילנה
כל הזכויות שמורות לד"ר מרטין קיזלשטיין

דיק בן דור, שעון ישראל

התמונה של שעון במסגרת בצורת מגן דוד היא באדיבות הצייר דיק בן דור
להלן תרגום שלי לדברי מבקרת האמנות ד"ר דליה הקר – אוריון אודות דיק בן דור באחד מהקטלוגים של עבודותיו

דיק בן דור הוא אמן ישראלי יליד הולנד. בנערותו הסתתר מפני הנאצים בחווה, אך העבודות שלו לא רומזות כלל על עברו הטראומטי. הוא הושפע מן הדוד שלו, האמן ניקו ברוקמן, בצבעים השמחים שלו ובהומור. שני משפיעים עקריים נוספים על התפתחותו האמנותית היו מוטי מזרחי ופרופסור ג'ון בויל. הצורות שבציורים מזכירות ציורי מערה וציורי קיר עתיקים, או את העבודה של אמני שבט פרימיטיביים. דיק בן דור הוא חבר מייסד של החברה הישראלית למיניאטורות. כמו כן הוא חבר פעיל באגודת הפסלים והציירים בישראל

כל הזכויות שמורות לדיק בן דור
dickbendor@yahoo.com
אני מקווה שאיזה יצרן שעונים יחליט לייצר את השעון הזה כדי שיראה את השעה בכמה שיותר בתים יהודיים ברחבי העולם

בריחה

התמונה היא באדיבותו של האמן ד"ר מרטין קיזלשטיין והיא לקוחה מספרו
אין לנו ארץ אחרת
כותרתה בספר
רק מעטים הצליחו לברוח
על החזה של ראשון הבורחים בתמונה מתנוסס טלאי צהוב
להלן סיפור בריחה של מוני יוסילבסקי שמצאתי באתר של סנונית
הסיפור מוסיף לציור ושניהם ביחד מביאים תמונה של תופעה שאיננה מוכרת כל כך בציבור וחשבתי שחשוב שידעו עליה

נולדתי בשׁוֵורְזְנֶה שבפולין בשנת 1924...בהיותי בן 17, ביום שישי, 27 באוגוסט 1941, נכנס הצבא הגרמני בשׁוֵורְזְנֶה הכול השתנה. בין הגזרות שניחתו עלינו, היהודים, הייתה החובה לענוד טלאי צהוב על החזה ועל הגב; מי שניראה ללא טלאי זה נורה ללא אזהרה מוקדמת... במחנה העבודה התארגנו במחתרת. התחלנו לחשוב על דרכים להשגת נשק חם וקר כדי לארגן התקוממות נגד רוצחינו...הדבר קרה ביום שישי, ה-18 בינואר 1943. לקראת תום הפסקת הצהרים, קמו החברים ממקומותיהם, ובעמידה, בקול חרישי, נשבע איש איש לעצמו לנקום דם ישראל השפוך, כבוד ישראל שנרמס... "בהצלחה!", איחלנו חרישית איש לרעהו.ברגעים הראשונים לא תפסו הגרמנים את המרחש. הם לא תיארו לעצמם שבתנאי קור שכזה מסוגלים יהודים שבורים, רעבים ורצוצים לערוך מבצע של בריחה מאורגנת ליערות. גם יהודים שלא היו בסוד העניין התפלאו לראותני עומד בכיכר המחנה, מנופף ברובה צ'כי. אט-אט הבינו של"שיגעון" שתקף אותי שותף כל הנוער בעיירה, שסירב להשלים עם גורלו. הגרמנים נכנסו למחנה והשתלטו רק על המעטים שנותרו בו... רצנו בשארית כוחותינו והצטרפנו לקבוצה, שכבר התקדמה לכיוון היער, מהלך עוד כ-20 ק"מ. בדרך לא נתקלנו בכוח אויב. רצנו במשך שעות. מנינו כ-130בני נוער, מבוגרים, נשים וגם כמה ילדים. מאוחר יותר נודע לנו כי קבוצה נוספת ובה כ-70 איש הגיעה ליערות אחרים בסביבה. באחת החניות בדרך, קרענו מעל בגדינו את אות הקלון - הטלאי הצהוב. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו. ביער נשאנו בגאון מגן דוד בצבע תכלת.אחרי המלחמה, שבע קרבות ונקם, פצוע ונשען על מקל, עליתי לעיר הולדתי ומצאתי קבר אבות. חיים יהודיים כבר לא היו בעיירתנו

ונתן העץ פריו

עצים נושאי פרי במסגרת של מגן דוד, עבודה של הצייר

דיק בן דור

פרופסור לאמנות ג'והן בייל כתב אודות בן דור שהוא יוצר בציוריו עולם קסום ששובה את חושי הצופה בפתיחותו, בכנותו, בתמימותו, ובחוסר האמנותיות שלו במובן החיובי של המלה
כל הזכויות שמורות לדיק בן דור
dickbendor@yahoo.com

תפילה

מוטיב מגן דוד ביצירה של דיק בן דור

 

להלן תרגומי לדברים שכתב הצייר ז'ק הלר במבוא לאחד הקטלוגים ליצירותיו של דיק בן דור, ידידו הקרוב

ציור הוא הדרך בה מבשילים רעיונותיו של אדם, כמו צמחים עדינים. באמנות של דיק בן דור הצבעים מזמרים. עולם הסמלים שלו פורץ את גדרות החיים במיזוג של צורות פנטסטיות שמציעות לצופה בהן תצפית פילוסופית על הבריאה

כל הזכויות שמורות לדיק בן דור
מייל
dickbendor@yahoo.com

דיק בן דור, תפילה

מוטיב מגן דוד ביצירה של הצייר תושב פ"ת דיק בן דור 

dickbendor@yahoo.com
כל הזכויות על התמונה לעיל שייכות לדיק בן דור

הבט אל השמים

מגן דוד ביצירה של הצייר הישראלי דיק בן דור  יליד הולנד,1936. ציוריו משקפים תמונת עולם פנטסטית וצבעונית. דיק בן דור השתתף בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל
דואר אלקטרוני
dickbendor@yahoo.com
כל הזכויות שמורות לדיק בן דור

עקיבא קנט סגן

הצייר האמריקאי עקיבא קנט סגן צייר בשנת אלפיים ציור בגודל מטר ועשרים על שני מטר וארבעים בשם חלומות שואה ועליו מופיע דיוקן עצמי של פליקס נוסבאום, צייר שנרצח באושוויץ. כמו בציור של נוסבאום מופיע הטלאי הצהוב גם בציור של עקיבא קנט סגן. סגן עוסק גם בהוראת השואה באמצעות אמנות ליהודים ולנוצרים

מוחו ולבו של ד"ר מרטין קיזלשטיין

באפריל-מאי 2006 הציג ד"ר מרטין קיזלשטיין, ניצול שואה, יליד טרנסילבניה, 1925, תערוכה בבית האמנים בירושלים בשם הייתי שם מוחי ולבי נשארו פגועים. בין התמונות היתה גם תמונה בטכניקה מעורבת הנקראת 

אני, מספרי האישי, הטלאי הצהוב ובגדי האסיר

האוצרת ימימה ארגז כתבה על עבודותיו של ד"ר מרטין קיזלשטיין את הדברים הבאים

נושא השואה מעורר בנו אסוציאציות של שחור לבן, ויוצר צפייה לצבעוניות מדוכאת. אצל ד"ר קיזלשטיין אין הדבר כך. תוך שליטה באבקות הצבעוניות הוא מצליח ליצור באופן תמציתי, ולגייס את הצבעוניות החריפה של החומר לצורות ולסמלים בהם הוא משתמש בכדי להעביר את הנרטיב שלו... העבודות עזות וחריפות צבע. מעין 'המתקת הגלולה' ... , ואולי כסוג של התרסה וקריאת תגר מול הרוע הנורא וכנגד העצבות האין סופית – תערוכתו היא קריאה לחיים ולתקווה

כל הזכויות שמורות: ד"ר מרטין קיזלשטיין

בט גרוסמן

תמונת מרי בת אברהם יצחק ויעקב היא באדיבות הציירת, תושבת סן פרנציסקו, בט גרוסמן, וכל הזכויות עליה שייכות לה
התמונה היא בגודל של כחמישים על שבעים על שלושים סנטימטר
טכניקה מעורבת על מזוודה
מרים הבתולה היא בת היהודים ואם הנוצרים. בציור זה מעלה הציירת את השאלה אם זה מה שקבע את גורל היהודים במלחמת העולם השניייה
ציור בהחלט מיוחד במינו שמעורר לא רק את המחשבה אלא גם את הרגש, שכן התגובה האופייינית ליהודים כשהם רואים את הבתולה מרים לחוד ואת הטלאי הצהוב לחוד היא תגובה של זעזוע - על אחת כמה וכמה כאשר שני האלמנטים האלה מופיעים יחדיו

איזאק קלניקיאר

טלאי צהוב מופיע בדיוקן עצמי 

של הצייר איזאק קלניקיאר 

קלניקיאר חי כיום בפריס, אך הוא נולד בשנת 1923 בוורשא, פולין. במהלך תקופת השואה היה באושוויץ ושרד, אך החוויות הנוראות שעבר שם השפיעו על יצירתו. לפני כשנתיים היתה תערוכה מקיפה של יצירתו במוזיאון הלאומי בקרקוב. החלק המרכזי באותה תערוכה נקרא תקופת הדמעות, תקופת השנאה, תקופת המלחמה, ובו ציורים, רישומים ועבודות גראפיות שמתעדים את השמדת יהודי פולין במלחמת העולם השניה מנקודת המבט של מי שהיה שם

אריק ונונו

עבודה מתוך סדרת פוסט יודאיקה
בעוד שהטלאי הצהוב הינו מגן דוד, דהיינו שני משולשים משולבים זה בזה, כאן יש ואריאציה על הנושא: שני ריבועים צהובים שמשולבים זה בזה

נראה לי שלהבנת היצירה יכולה לעזור קריאת קטע משירו של אריק ונונו, אֶרֶץ מֻבְטַחַת
אָסוּר לְצַיֵּר אֶת מַרְאִית הָעַיִן
הֵן מַאֲחָז שָוְא הִיא
אֲנִי שָב וּמְדַקְלֵם לְעַצְמִי
לְגָרֵש אֶת הַטֶּבַע !
לְגָרֵש אֶת הַטֶּבַע !
אֲנִי מַעֲרִים שִכְבָה עַל שִכְבָה
מַבְהִיר מֶרְחָק, מַכְהֵה קִרְבָה
צֶבַע מִן הַשְּפוֹפֶרֶת, דֶּבֶק, לַכָּה
מְחַזֵּק אֲחִיזָה בָּאוֹפָקִים הַחֲדָשִים
שֶטֻּשְטְשוּ לְלֹא הַכֵּר
אוֹקֵר צָהוֹב נִמְהַל בְּמֶרְחָב מִדְבָּרִי

אריק ונונו כתב על עצמו

אמן. צייר, סופר. מציג תערוכות ופרוייקטים בארץ ובעיקר מחוצה לה. כיום, עבודותיי נמצאות באוספים רבים, פרטיים וציבוריים, בעיקר בישראל, בגרמניה ובארה"ב. בעיקר ציור, אך לעיתים גם פיסול סביבתי. אני מרצה בנושאי אמנות, פוסט מודרניזם, ובעיקר הרצאות סביב עבודתי האמנותית, לקסיקון הדימויים שלי כאמן וכו'. בתחום הכתיבה נכללים מאמרים, שירה, סיפורים קצרים ורומן הנמצא לפני הוצאה לאור

התמונה היא באדיבות הצייר
כל הזכויות שמורות לאריק ונונו

התקווה

התמונה היא באדיבות ענת אדרת
שכתבה לי ש

התקווה היא מגזרת נייר שמעטרת את מילות ההמנון שלנו, התקווה. העיטור מורכב מפרחים, לבבות ומגן דוד, מתוך שאיפה כי התקווה אכן תתגשם - ונזכה לחיות כאן עם חופשי בארצנו

מה שהכי מאפיין את העם היהודי לכל אורך ההסטוריה הארוכה שלו זו התקווה לגאולה. לא פלא שפרנץ רוזנצוויג מדבר על המגן דוד כעל כוכב הגאולה

עב"מ

רמי אושרי דיווח ביום שמונה עשרה לפברואר אלפיים ושש באתר של עידן הדלי 

בחג סוכות 2005 בשעה שמונה וחצי בערב נראה עבמ מעל תחנת הרכבת הישנה בכפר יהושע. העב"מ היה בצורת מגן דוד. בכל זווית של המגן דוד היו שלושה פנסים זוהרים. עשר דקות לפני בואו היו הרבה מטוסים בשמים, מטוסי קרב, אבל הם לא גילו אותו. העב"מ עבר נמוך מאוד מעל הקהל שהיה בתחנת הרכבת. אני חשבתי שעוד רגע הוא יתקל בצמרות עצי האקליפטוס

זילות השואה

עידו קינן מביא בבלוג שלו שנקרא חדר 404 ציטוט מדברי הגר צימרמן, שהיתה מועמדת לכנסת ברשימת עלה ירוק. הגר הציעה בפורום התנועה שלה לעשות פרובוקציה ליום המריחואנה הבא — עלה צהוב, על משקל טלאי צהוב, כי 

אני חושבת, שעושים לנו שואה... והדברים שאנו נתקלים בהם בגלל היותנו מעשני קנאביס: הוקאה מן החברה, הדבקת סטיגמות, פחד, הסתתרות, חוסר צדק, וכו’…בגלל שאני מתייחסת כרגע רק לציבור פה בארץ, אזיי הסימבול יהיה חייב להיות מתאים מבחינה מקומית. ומה יותר קשור אלינו, עם אולטרה סגולה, מאשר מגן דוד? והעלה שלנו יש לו קירבה גרפית וויזואלית למגן דוד הזה. ואם נצבע אותו בצהוב? כי הוא כל כך חבוי שהוא לא ראה אור שמש, שכל הירוק ירד ממנו. ומה אם ניקח את העלה הצהוב הזה ונדביק אותו על דש הבגד

הכתבה זכתה לתגובות רבות ולהלן התגובה של נועם הקושרת את ההצעה של העלה הצהוב להצעה של הטלאי הכתום של המתנחלים שעוררה בזמנו פולמוס ענק בתקשורת

זה ייצור “הזדהות וסימפטיה מצד הקהל” כמו שיצרו הטלאים הכתומים של מפוני גוש קטיף. במלים אחרות, זה לא

לענין הטלאי הכתום ראו למשל מבחר תגובות שליקטה נועה לנדאו בגל"צ

מנהל מכון שמעון ויזנטל בישראל, אפרים זורוף, הגדיר היום את השימוש שעושים מתנחלי גוש קטיף בטלאים כתומים: סוג של הכחשת שואה. לדבריו: אנחנו רודפים אחר פושעים נאצים בכל העולם ולפתע משמיטים את הקרקע מתחת לרגלינו

הבוקר מתח יושב ראש יד-ושם, אבנר שלו, ביקורת חריפה על כוונתם של מתנחלים מגוש קטיף לענוד טלאי כתום, במחאה על תכנית ההתנתקות: השימוש בזיכרון השואה במסגרת מחאה ציבורית חסר אחריות וגורם לעיוות הזיכרון וההיסטור

יושב ראש הכנסת לשעבר, דב שילנסקי, ניצול שואה, אמר הבוקר בראיון לגלי צה"ל: אינני שבע רצון מהשימוש בטלאי הצהוב. למרות שאני שותף לכאבם, השואה היא ייחודית ובטלאי הצהוב, אותו גם אני ענדתי, מותר להשתמש רק במשהו שקשור לשואה

לעומת זאת יונתן גפן טען ב"מעריב" שהיה מצדיק פלשתינאים לו היו עונדים טלאי צהוב

כל מתנחל שעונד טלאי ומתחפש לניצול שואה כדי לקדם את ענייניו, לא רק מוזיל את הטבח הנוראי של עמו לפני יותר מ-60 שנה , אלא גם נותן רשות לעמים אחרים להשתמש בסמלים שתועבה היא להשתמש בהם...בכל שלב של מאבקם המזוין וההסברתי, הוכיחו הפלשתינים שהם חסרי תחכום לחלוטין. אם היו להם פנאטים עם רעיונות זולים כמו שיש לנו, היו להם כל הסיבות לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. שכן, במקרה שלהם, אכן מדובר באזרחים מדרגה שנייה, פליטים חסרי בית

ציירי טלאי צהוב

התחלתי לאסוף תמונות של ציורים בהם מופיע הטלאי הצהוב. הרושם הראשוני שלי הוא שככל שהציור קרוב יותר בזמן לתקופת השואה הטלאי הצהוב שבו קטן וריאליסטי יותר ולעומת זאת ככל שמתקרבים לימינו אלה הטלאי הצהוב נעשה גדול ומופשט יותר. נדמה כאילו עם הזמן הזיכרון מעצים את התופעה 

להלן רשימה של אמנים שהטלאי הצהוב מופיע ביצירותיהם

ד"ר מרטין קיזלשטיין

שמואל בק

יעקב אגם 

ז'ק הלר

רוני ראובן

רלי וסר 

זויה צ'רקסקי 

פליקס נוסבאום 

הירש צבי שיליס

הלינה אולומוצקי 

אסתר לוריא

אלה ליברמן שיבר

אייזיק-אדולף פדר

ז'אק גוטקו

שרלוט בורשובה

אריק ונונו

ענת אדרת

רוברט פיש

עקיבא קנט סגן

מחזיק בקבוקי קולה ריקים

התמונה היא באדיבות
sisushka
מבודפסט שפרסמה אותה בפליקר
זה נראה כמו רעיון יצירתי מעניין שאותו ניתן להרחיב לכל ששה מיכלים. מעניין אם מישהו ימצא לזה שימוש מסחרי

מראה

עבודה של האמנית הצפתית רלי וסר  
מראת פסיפס בצורת דגל ישראל קרמיקה וזכוכית,  בשילוב  מגן דוד, דג, חמסה, עין כחולה, חי, גפן
והכל בגוונים הכל-כך ישראלים: הכחול לבן הקלאסי
מידות
אורך 75 ס"מ
רוחב 55 ס"מ

רלי וסר - אמנות ישראלית
רחוב הרימונים 5, צפת
077-3500880
Noam_art@netvision.net.il
כל הזכויות על התמונה לעיל שייכות לרלי וסר