אלבום מגן דוד: נובמבר 2014

בימים אלה אני שוקד על פרסום מהדורה מאוירת למאמרו של גרשם שלום "מגן דוד - תולדותיו של סמל" שיצא לאור בשנת תש"ט (1948-9). נא ראו:
https://www.flickr.com/photos/zeevveez/sets/72157649453858331/

להלן הטקסט - באדיבות אוסף גרשם שלום, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים:

מגן דוד - תולדותיו של סמל

מאת - גרשם שלום

סמלים נולדים וגדלים מתוך הקרקע הפורה של הרגשת בני אדם. אם עולמו של האדם בעל משמעות רוחנית הוא בעיניו, אם כל יחסו לעולם סביב לו נקבע ע"י התוכן החי של משמעות זו – אז, ורק אז, מתגבשת משמעות זו ומתגלה בסמלים. מציאות שאין בה מתח, שאין בה "כוונה" בעיני המסתכל, אין בכוחה לדבר אליו בלשון הסמלים. היא נשארת בחינת הפקר, ללא הבעה וביטוי. ואין פלא שיש צורך במתח גבוה מאוד כדי שריבוי העניינים שבעולמו יתגבש בצורות פשוטות, בולטות ואחדותיות. הרי משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו: אמיתת הוויתו מבקשת את ביטויה בלשון מוחשית, והסמלים הכבירים ביותר משמשים לו ביטוי לאחדות עולמו.

ואם לגבי הפרט והיחיד כך – לגבי הסמלים המשמשים ביטוי לכלל, לציבור ולעדה, לא כל שכן. סמל המביע את רחשי לבו של הציבור, הריהו מקפל בתוכו את העולם המיוחד של ציבור זה. כל חפץ שבעולם זה יוכל לשמש סמל – ובלבד שיהא בו מן ה"מטען" הנפשי, מן הכוח האינטואיטיבי הממלא את העולם משמעות, מקנה לו פנים וחושף את סודו. הציבור נוטל נושא פרטי מפרטי עולמו כדי ללמוד מתוכו על הכלל ותוכנו. ככל שפרט זה יקפל בתוכו יותר ויותר מן המיוחד לעולמו של ציבור זה, הריהו נוח יותר ליהפך לסמל בעיניו. ומכאן מסקנה חשובה בתורת הסמלים: סמל מן ההכרח שיהא מובן מניה וביה, ואין כל צורך בחקירה ודרישה כדי לעמוד על משמעותו. עובדה זו, שהסמל מביע כאילו מתוך קיצור נמרץ ובכל זאת בשלמות, את המשמעות המבוקשת – היא המכשירה אותו להיות סמל.

סמלים, עם כל העומק שבהם, אינם חידות. סמל שאדם, ואף אדם העומד מבפנים ומשתתף ברגשי הציבור, יראה אותו כעין חידה הטעונה פענוח ופירוש ופירוש-לפירוש – איננו סמל הראוי לשמו, ואיננו ממלא שליחותו, להעביר לרואה את תוכנו המיוחד של עולם מסויים, או של מסורת מסויימת, בלשון האינטואיציה ובקווים ציוריים גם יחד. סמל שהוא בחינת כתב-סתרים שאינו מובן אלא למעמיקים חקר ולדורשי רשומות, אפשר והוא עניין גדול לחובבי עתיקות או לחובבי אלגוריות מסובכות, אבל ספק הוא אם יש בו כדי לדבר אל הציבור החי ולעורר בו אותה התעוררות שאינה באה בדרך הסברה הגיונית והתבוננות אלא בדרך ההברקה וההארה.

כוחו של סמל כוח אמוציונאלי הוא, אפילו בשעה שהוא מגבש ומקפל תחתיו מערכת עולם שנראית כרציונאלית מעיקרה (כגון הפטיש והחרמש שבסמל ברית המועצות). הקיצור העצום שבהבעה, הריכוז המקסימאלי שבגיבוש הציורי של המשמעות, הוא הנותן טעם אמוציונאלי לסמל אפילו במקום שהמשמעות הנרמזת בו מתכוונת, ואף מתיימרת, להיות רציונאלית לגמרי. וכשם שהסמל מעביר לנפש רואיו משהו מאותה הרגשת-חיים המגובשת בו, כן יש והוא קונה משמעות נוספת ועמוקה יותר מתוך חיי- הרגש של הדבקים בו. ואולי ניתן לשער כי סמלים שמחמת חוסר משמעותם במסגרת היסטורית או רוחנית מסוימת אינם ראויים כלל לשמש ביטוי סמלי לרחשי ציבור – אף הם יוכלו לקנות מעין משמעות משנה בכוח דביקותם של בני אדם.

הרהורים אלה עולים בלב לשמע הוויכוחים שנתחדשו עכשיו בעניין השימוש ב"מגן דוד" במחננו, ואם ראוי הוא סמל זה שייקבע בדגל מדינת ישראל הקמה לעינינו.

עניין זה של מגן דוד מתמיה מכל הבחינות. בספרות המדעית, כמו בספרות הפובליציסטית על נושא זה, משמשים אמת ודמיון בערבוביה ואין לסמוך כלל, לצערנו, על דברי הכותבים המערבבים את פירושיהם, ומהם מדומים ודמיוניים ביותר, עם המסורת האמיתית של הסמל שאיננה ברורה להם, וכל אחד דורש אותו כמין חומר. זה אומר: הרי לנו כאן סמל היהדות, ר"ל של התוכן הדתי והעולם המחשבתי של אמונת הייחוד, וזה אומר: אין כאן אלא סמל של ה"ממלכתיות" היהודית, ועל כן יכירנו מקומו בין סמלי מדינת ישראל. זה אומר: סמל למלחמות מלכות בית דוד, וזה אומר: סמל להרמוניה ולשלום אין-קץ, להתאחדות ההפכים והמתקתם בשורש האחדות. הצד השווה שבהם היא שכולם נבוכים בבואם להוכיח מה משמעותו ה"מסורתית" של סמל זה, וכולם פותחים בלהג אין-קץ, בדברים שאין להם שורש במסורת הדורות. והרי המגן דוד סמל מופלא הוא המעורר את הדעת ואת יצר ההתבוננות, ומי הוא זה אשר לא ידבנו ליבו לגלות עמוקות מני חושך, איש איש כמתנת האנציקלופדיה האחרונה אשר בידו, וברוך עוזר דלים אשר הפליא חסדו עמנו ולא נעל את שערי ה"דרוש".

מה הן תולדותיו האמיתיות של מגן דוד זה במסורת היהודית? האם מושרש הוא בתוכה? האם היה מקובל על לבם של חוגים רחבים או מצומצמים כסמל היהדות או לכל הפחות כסמל יהודי? ואם לאו – מתי התחיל משמש בתפקיד זה ומתוך איזו מסיבות? בבירור שאלה זו יש להבדיל בין הופעת הציור עצמו, דהיינו תבנית שני המשולשים השלובים זה בזה, ובין תולדות הכינוי "מגן דוד" הנקרא עליו עתה. שכן הסמל והשם לא ירדו כרוכים זה בזה. תולדותיו של סמל זה ועלייתו לגדולה בעמנו הן באמת מלאות ענין, ובפרט כשנסיר מהן את חלודת ההמצאות והבדותות ושאר בוקי סריקי שתלו בו אחדים מחכמי ישראל האחרונים.

המגן דוד איננו סמל יהודי, ומכל שכן שאיננו "סמל היהדות". אין בו כל אותם סימני היכר מובהקים של הסמל האמיתי והתהוותו שמניתי בראשית דברי. הוא איננו מביע "רעיון", איננו מעורר אסוציאציות קדומות המושרשות בחוויותינו ואינו מסכם מציאות רוחנית סיכום מובן לרואה מניה וביה. אין הוא בא להזכיר דבר, לא דברי תורה ולא דברי חכמים, לא מחשבה, לא דיבור ולא מעשה. ואם היה לו קשר להרגשת היהודי החרד, הרי היה מיוסד כולו על הרגשת האימה וצורך השמירה מפניה. עד אמצע המאה התשע עשרה לא עלה על לבו של חוקר או מקובל לדרוש ולחקור את סוד משמעותו היהודית, ואין לו זכר בספרי יראים ובכל הספרות החסידית, לא משום שכולו מובן מעצמו ואינו בגדר שאלה כלל, אלא מפני שאיש לא חלם על משמעות כזאת.

הציור של שני המשולשים נפוץ בכמה עמים, גם כקישוט וגם כסימן מאגי וכישופי. גם הופעתו כקישוט פה ושם לא הייתה מקנה לו ערך של סמל "יהודי", והרי אפילו בבחינת קישוט סתם – כמעט שאינו נמצא כלל בדברי עתיקות שלנו. אפשר וימצאו אותו פעם בין המוטיבים המשמשים לקישוט בניינים קדמוניים, ואפילו של בתי כנסיות, אך עד עתה לא נמצא, גם לאחר שכבר גילו את צלב הקרס במונומנטים של עברנו הרחוק, ואיש לא יחשוד בו שמשום כך נהפך לסמל יהודי. ייתכן שנמצא פעם כסימן על חותמת עברית קדומה בין שאר סימנים וציורים שאינם בגדר סמלים דתיים יהודיים. בבתי כנסת של ימי הביניים ובתשמישי קדושה מאותה תקופה אינו נמצא כלל, (ואיש מן הכותבים ההפך עוד לא הביא ראיה נאמנה לדבריו), בעוד שהוא מצוי בכמה כנסיות נוצריות של התקופה ההיא, ושוב לא כסמל נוצרי אלא כמוטיב של קישוט בלבד. על כל פנים מציאת הסמל בכנסיות נוצריות זמן רב לפני שהופיע בבתי הכנסת שלנו יש בה משום אזהרה לדרשנים הזריזים. ואפשר להבין לרוחו של יעקב רייפמאן, מגדולי ה"משכילים", שעוד לפני שבעים וחמש שנים התריע על מגן דוד כ "זמורת זר בכרם ישראל", בחינת "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם".

גם על גבי מצבות קדומות אין מגן דוד מצוי כלל לפני המאה השבע עשרה (וגם אז רק בפראג, כאשר יתברר). יוצאת מן הכלל מצבה עתיקה אחת שנמצאה בטראנטו בדרום איטליה, בה נחרת מגן-דוד אצל שם הנפטר הנקרא "ליאון בר דויד", והציור נמצא דווקא לפני השם דויד, ואין לדעת אם יש כאן יותר ממקרה גרידא. משערים שמצבה זו אינה מאוחרת מן המאה השישית. ואם כי אין לסמל אח ורע במצבות התקופה , הרי מופיע ציור הכוכב המחומש, ה"פאנטגרמה" ★ (המתחרה גם בקבלה מעשית בצורת המגן דוד), על מצבה אחרת מתקופה זו, שמוצאה מספרד. ההשערה (של הח' משה גאסטר) שר' עקיבא הוא שהנהיג את המגן-דוד לשמש כסמל משיחי במלחמת בר כוכבא – כולה דמיונית.

וכדין ר' עקיבא – כן דינם של בעל ס' הזוהר ור' יצחק לוריה (האר"י). אין כל דרושים ורמזים על המגן- דוד בספריהם, ומה גם כעל סמל היהדות. בכל הספרות הרחבה הנקראת כתבי האר"י נמצא ציור המגן (לא שמו), פעם אחת בלבד, מתוך קשר עניינים אחרים לגמרי של סגולות וקמיעות, וספק אם כל הפרק אינו תוספת מאוחרת שכן הוא חסר בכמה נוסחאות. ואפילו הכי אין שם כל זכר לדרוש על משמעותו. ובכל זאת מלאים כל ספרי השימוש הרגילים בימינו דברי הבל על מוצאו של השימוש הכללי במגן דוד מתוך קבלת האר"י ועל הסודות שנרמזו בו לפי שיטתו, דברים שלא היו ולא נבראו. לפי סברה זו עלה איפוא סמל זה לגדולתו במאה השש עשרה. אחד מן המהבילים הללו כותב (ורבים העתיקו דבריו): "כסמל יהודי מיוחד נתפשט סימן בין לאומי זה רק ע"י ר' יצחק לוריה הרואה בו את דמות דיוקנו של האדם הקדמון ושל עולם הספירות". ואחר מוסיף ש"משמעותו של המגן דוד כפי שנתפרשה בספר הזוהר (שאינו יודע עליו ולא כלום!) השפיעה מאוד על כוח דמיונו הכביר של האר"י שמצא בסמל זה המחשה מופלאה של השקפת עולמו", והוא מסביר בשם האר"י את הרמזים והסודות הנשגבים הרמוזים כביכול בציור זה. "על כן חשב (האר"י) את המגן-דוד כסמל מיוחד ליהדותו והשתדל להקנות לו שלטון בלא מצרים". ודברים כאלה מועתקים מספר על ספר, עד שאתה עומד ותוהה איך זה ולמה לא נמצא מי שיפתח את "כתבי האר"י", עצמם לחפש שם את הסמל ואת ביאורו, ויראה שלא היו דברים מעולם! כל עניין האר"י בחינת מטיף להפצת המגן דוד כסמל היהדות – עורבא פרח הוא.

ואם ישאל השואל: מניין להם לחכמים אלו שנתחלפו להם דרשותיהם בדברי האר"י שבדו למגן-דוד שלשלת-יוחסין בסוד קדושים רבה, ואיך זה תלו עצמם באילן גדול זה? הרי התשובה ברורה ופשוטה ואף מצחיקה במקצת. הם כותבים שהאר"י פוסק בס' עץ חיים שיש לסדר את הקערה בליל הסדר בצורה שהחלקים השונים יהוו מגן-דוד: זרוע, ביצה ומרור משולש אחד וחרוסת כרפס וחזרת משולש שני. לאמיתו של הדבר נאמרו בכל כתבי האר"י דברים אחרים לגמרי על סדר הקערה בערב פסח, וסוד מגן-דוד מי יזכיר! "ועל הכהן תניח לימינך זרוע בחינת ספירת חסד וכנגדו לשמאל ביצה בחי' גבורה ותחתיהם באמצע מרור בחי' תפארת, וחרוסת יניח תחת הזרוע בחי' נצח וכנגדו תחת ביצה כרפס בחי' הוד, והחזרת שעושין עימו כורך תחת המרור בחינת יסוד". נמצא איפוא כי אלו ששה צרכי הסדר מסודרים בקערה, לדעתו, כנגד שש הספירות של תורת הקבלה, בצורת שני משולשים זה מתחת לזה, ולא זה נעוץ בזה, ואין בסידור זה כל דמיון לצורת מגן-דוד. אלא מה? במאה התשע עשרה כשיצאו להרבות בציור מגן-דוד בכל תשמישי קדושה, התחילו יוצרים קערות "אמנותיות" בשביל ליל הסדר בנוסח מודרני, והפכו את הסדר שנקבע בכתבי האר"י (ושנזכר גם בכמה "הגדות של פסח"), והתאימו אותו באופן שרירותי לסדר של שני משולשים מהופכים ונעוצים זה בזה, ואת מלאכת הפיתוח אשר על הקערה, פיתחו בצורת מגן-דוד. בקערות קדומות יותר, ובפרט מן המאה הי"ח, מצויים קישוטים אחרים לגמרי (סימני י"ב המזלות והשבטים וכיוצא בהם), ואין בהן זכר למגן-דוד. לחוקרים בתולדות המגן-דוד נתחלפו דברי האר"י בציורי הקערות המודרניות שהתחילו רווחות מאוד במאה הי"ט, והם הלכו שולל אחרי סירוס אורנמנטאלי והסיקו בלי כל בדיקה שהסידור וגם הציור עצמו – על אדני קבלת האר"י הוטבעו. אחדים מן הדרשנים החדשים השתמשו בדברי האלכימיסטים והאוקולטיסטים הנוצרים דווקא כדי ל"פענח" את המגן-דוד כסמל ההרמוניה והשלום. כבודם של הדרשנים במקומו מונח, אבל אין ביניהם ובין דברי המקובלים ולא כלום. אין למגן-דוד "ייחוס" יהודי ומשמעות יהודית, לא בנגלה ולא בנסתר, ועל כל פנים לא בעולם הנסתר של שלומי אמוני ישראל.

תולדותיו האמיתיות של המגן-דוד ועלייתו למדרגת סמל בישראל קשורות בשני עניינים אחרים לגמרי. אחת מהן היא ה"קבלה המעשית", ולא בהוראה מושאלת למונח זה שמשתמשים בה בספרים רבים בדור האחרון וקוראים ללא כל יסוד לשיטת האר"י בשם קבלה מעשית, להוציא מן הקבלה העיונית, כביכול, של ר' משה קורדובירו. כוונתי כאן לקבלה מעשית פשוטה כמשמעה, שאינה אלא המאגיה היהודית שקשריה עם תורותיהם העיוניות של המקובלים היו תמיד רופפים מאוד, ובפרט עניין הקמיעות והסגולות. קבלה "מעשית" זו עולה בקדמותה הרבה על הקבלה ה"עיונית". בתחום זה פעלה השפעת גומלין חזקה בין היהודים ואומות העולם, כי אין לך עניין "בין לאומי" יותר מן המאגיה. סימנים וציורים מאגיים עוברים מעם אל עם, כשם שנוסחאות קבועות, "שמות" וצירופי שמות "קדושים" (דהיינו: בלתי מובנים), נודדים הלוך ושוב ומשתבשים לעיתים קרובות בנדודיהם.

שני ציורים בעלי משמעות מאגית וכוח מאגי מתחלפים הרבה בספרות זו של בעלי הסגולות והקבלה המעשית (ציורים מאגיים כאלה נקראו בדרך כלל בספרותנו בשם "חותמות", לא רק מפני שהיו חקוקים הרבה על טבעות – הכנת טבעות מאגיות כאלה הייתה בגדר מקצוע מיוחד ויש לנו ספרי לימוד בחכמה זו – אלא מפני ההשקפה הכללית שהאדם "חותם את עצמו" בסימנים אלה ומגין על עצמו מפני התקפותיהם של רוחות ומזיקים). הציור האחד הוא המגן-דוד , והשני הוא הכוכב המחומש המעבר מאחד לשני בשימוש המעשי היה קל מאוד, והבודק נוסחי קמיעות ישנים ימצא פעמים רבות כי במקום שבנוסח האחד של הקמיע בא הכוכב המחומש, נמצא בנוסח השני מגן-דוד. בראשונה לא נקראו חותמות אלו בכינויים ומונחים קבועים, ורק בימי הביניים התחילו להשתמש בשמות קבועים לאחדים מן החותמות הנפוצים ביותר. אין ספק כמעט שכינויים כאלה התחילו מתפשטים בראשונה בקרב הערבים, שהיו בהולים ביותר אחרי כל החכמות הנסתרות ואף סידרו והרצו אותן בסדר שיטתי זמן רב לפני שבעלי הקבלה המעשית נתעוררו לעשות כן.

אין לתמוה, איפוא, ששני החותמות הנזכרים המתחלפים זה בזה נקראו זמן רב בשם אחד והוא "חותם שלמה", ולא הבדילו ביניהם כראוי. הכינוי קשור כמובן באגדה היהודית על שלטון המלך שלמה על השדים ועל הטבעת שלו ששם המפורש היה חקוק בה. אגדות אלו נתרחבו ונסתעפו מאוד בקרב אנשי ימי הביניים, יהודים וערבים כאחד, אך השם "חותם שלמה" נתגלגל כנראה מן הערבים. הם קראו בכינוי זה לא את הציור הבודד בלבד, אלא גם שורה שלמה של שבעה חותמות שייחסו להם חשיבות מופלגת בהברחת הכוחות של הסיטרא אחרא. גם ציור המגן-דוד או הכוכב המחומש נמצא בשורה זו.

כשנדד הקמיע של שבעת החותמות ועבר אל היהודים, הוחלף שמו ונקרא בשמות אחרים ("ז' אתוון של רב הונא", ועוד כמה כינויים), והשם "חותם שלמה" נתייחד אצלנו לכוכב המחומש או לשני המשולשים בלבד. וכן השתמשו בשם זה גם הנוצרים, לפחות מאז המאה השלש-עשרה בערך. ר' אברהם אבולעפיה משווה (בסוף המאה הי"ג) את צורת הסגול בתנועות ל"סימן חצי חותם שלמה המלך", והכינוי מצוי בספרות העברית על ענייני קמיעות, השמורה ברובה רק בכתבי-יד.

כוחו הסגולי של החותם היה תמיד אחד ויחיד: לשמש מגן מפני המזיקים. על כן אנו מוצאים אותו ברוב הנוסחאות המאגיות של המזוזה שהיו נפוצות ביותר מתחילת ימי הביניים ועד המאה הארבע-עשרה בערך. כי מזוזות וקמיעות דין אחד להם אצל בעלי המאגיה. בעל "ס' יראים" כותב באשכנז במאה הי"ב על המזוזה כי "הורגלו העולם, לתוספת שמירת הבית, לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות המלאכים, ואיננו לא עיכוב ולא מצוה (כלומר: לא מעלה ולא מוריד) אך תוספת שמירה". גם היו מן הראשונים שפסקו כי המזוזה "צריכה להיכתב" בנוסח מאגי ובהוספות אלו, וכבר עמד על זה החוקר המנוח ר' אביגדור אפטוביצר שבירר ענייני מזוזה זו.

הרמב"ם קרא תגר על אלו שהרחיקו לכת וכתבו את השמות והחותמות לא רק מחוץ לשורות המזוזה וכנגד הריווח שבין פרשה לפרשה, אלא הכניסו אותם גם לפנים בין השורות, והם לדעתו "בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא; שאלו הטיפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהוא ייחוד השם ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע להנאת עצמן". והנה החותמות הנמצאות ברוב הנוסחאות של מזוזות מאגיות אלו – ועוד נשתמרו בידנו אחדות מהן – אינם אלא ציורי המגן-דוד (לפעמים עד י"ב פעמים במזוזה אחת, וראיתי מזוזה כזאת בידי המאסף ר' אלקנה אדלר ז"ל).

לא כסמל אמונת הייחוד אלא כסגולה מאגית לשמירה מפני המזיקים התחילה איפוא הקריירה היהודית של סימן זה בחוגים רחבים יותר, וזאת נשארה עיקר משמעותו בקרב המוני העם עד לפני מאה שנה. מוצאה של המזוזה המאגית הוא בלי ספק מבבל או מארץ-ישראל (אחד הפוסקים קורא אותה "מזוזה ירושלמית") ומתקופת הגאונים, אך אין כיום בידנו להכריע באיזו משתי הארצות התחילו לפתח אותה בראשונה. במקורות הספרותיים מימי הביניים המתארים את תיקון המזוזה המאגית, לא נזכר שמו של החותם, לא "חותם שלמה" ולא "מגן-דוד". בטעות חוזרים במאמרים ובספרי שימוש על הסברה שהחכם הקראי יהודה הדסי, באמצע המאה השתים עשרה, היה הראשון שקרא בספרו "אשכול הכופר" לסימן זה בשם מגן-דוד, ולאמיתו של דבר אין כאן אלא הוספה של המדפיס במאה התשע עשרה. במקור היה כתוב, לגבי תיאור המזוזה המאגית: "וסימן זה (וכאן בא הציור) כתוב בכל מלאך". המדפיס התקשה מבחינה טכנית להדפיס ציור של מגן-דוד קטן והשאיר מקום פנוי אחרי המילים "וסימן זה", אך הוסיף בסוגריים את המילים ("הנקרא מגן דוד"), כדי שהקוראים ששם זה כבר היה שגור בפיהם לפני מאה שנה, ידעו לאיזה סימן כיוון כאן. מעניין שהוספה מודרנית זו משנת 1836 היא העדות היחידה שמלונו של בן-יהודה מביא על מציאות המונח מגן-דוד בספרותנו, ולחינם ניסה בעל ההערות שם להקדים את זמן כתיבת המילים המוסגרות עד המאה החמש עשרה.

המזוזה המאגית נשכחה ברבות הימים, אבל שתי הצורות של "חותם שלמה" מצויות בספרות המאגית של כל שלוש הדתות, וכל הפותח ספרי כישוף והדרכה ל"פעולות" ו"ניסיונות", כגון ס' "מפתח שלמה", או הספרות על שם המכשף האגדי המפורסם ד"ר פאוסט, מוצא אותן בהקשרים שונים. אך ראוי לציין שעד אמצע המאה השבע עשרה הוא מצוי בקמיעות פחות הרבה (באופן יחסי) מאשר בזמן מאוחר יותר, ודבר זה חל דווקא על המקורות העבריים. אך אין להכחיש שמשיצאה המזוזה המאגית מכלל שימוש, נשאר הציור הסגולי בקמיעות אחרים, ואחדים מהם נעשו חביבים ביותר על הבריות. כגון אותו קמיע לכיבוי שריפה, דבר נחוץ ביותר ושווה לכל נפש, לכתוב את הפסוק "ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש", סביב למגן-דוד שבאמצעו כתוב השם אגלא, ראשי תיבות של "אתה גיבור לעולם אדני".

עוד בס' שער היהודים לר' חיים ויטאל, תלמיד האר"י, (לפחות בקצת נוסחאות), נמצא ציור מגן-דוד ב"קמיע מנוסה לכל דבר", אלא שעדיין הוא נקרא כאן "חותם שלמה". שם זה נשמר עוד זמן רב במקומות שונים, אף לאחר שנתקבל השם מגן-דוד ברבים. פלא הוא שהנוצרי המלומד ואגנזייל שהתמחה לא מעט בענייני היהודים, אומר עוד בשנת 1674 שיהודי זמנו (בגרמניה ובוהמיה) היו רגילים לכנות את ציור המגן בשם חותם שלמה, דבר המתנגד לעדויות אחרות מן התקופה ההיא. הבחנה ברורה בין המונחים נמצאה בראשונה אצל הרב האיטלקי יצחק לאמפרונטי (נפטר 1756) התמיה בס' "פחד יצחק" שלו על "אותם אנשים הרושמים על בשרם קשר של שלמה ומגן דוד וכיוצא, מניין יצא להם היתר זה".

כאן נשאלת השאלה מניין תואר זה "מגן-דוד" ומה עניינו? התשובה היא שאצל בעלי הסוד בימי הביניים התהלכו אגדות שונות על מגנו של דוד המלך וכוחו הסגוליי. נראה שאין קשר ענייני בין הכינוי של הקב"ה כ"מגן-דוד" בברכת ההפטרה ובין אגדות אלו. המקור הראשון הוא ב"ספר החשק" שהוא ביאור על שבעים שמותיו המאגיים של מטטרון שר הפנים – באותם הימים עוד נקראו בתואר נשגב זה ראשי מלאכי עליון. הספר נתחבר בגרמניה במאה השלוש עשרה בחוג "חסידי אשכנז", ע"י ר' אלעזר מק"ק וורמס או אחד מתלמידיו. שם יסופר כי דוד המלך היה לו מגן של זהב וחקוק עליו השם הגדול של ע"ב שמות (צירוף של שמות קדושים שהמדרש אומר עליו שבכוחו נגאלו ישראל ממצרים), ותחתיו היה חקוק ה"שם" טפטפיה, משמותיו של שר הפנים. "וכשהאדם הוא במלחמה ואויביו נלחמים עליו, יזכור אותו וינצל", וכן נאמר באותו ספר כי השם טפטפיה עולה בגימטרייה כמניין "על המגן".

עוד במאה השלוש עשרה נכנס במקום השם הגדול של ע"ב שמות הציור של חותם שלמה, שהיה מצוי אז במזוזות המאגיות. מדוע הוחלף השם בן ע"ב ב"חותם" – אינני יודע, אך ייתכן שכתבו את ע"ב השמות לפי סידור תבנית ה"חותם", ולאחר מכן קיצרו וציירו קווים פשוטים במקום השמות המשתלבים לציור זה. בדומה לזה אנו מוצאים עוד במאה השבע עשרה הוראות שלא לצייר, במקרים מיוחדים, מגן-דוד בקווים רשומים, אלא לציירו מתוך שילובי אותיות של שמות קדושים מסוימים וצירופיהם. הוראה כזו נמצאת, למשל, בס' תולדות אדם, אחד הקבצים הנפוצים ביותר של קבלה מעשית, שנערך מתוך כתבי ר' יואל בעל שם מזאמושט, ונדפס ראשונה בשנת 1720.

על כל פנים אפשר לומר בוודאות כי מאגדה כזו או מדברים הדומים לאלה שהבאתי מס' החשק נתפתח המונח מגן-דוד. דבר זה מוכח בבירור ממקום מציאותו הראשונה הידוע לנו. בשנים הראשונות של המאה הארבע עשרה נתחבר בספרד ספר הגבול לר' דוד בן יהודה החסיד, נכד הרמב"ן. הספר הוא פירוש קבלי על ה"אדרא רבא", אחד מחלקי ספר הזוהר. המחבר היה על פי עדות עצמו גם מצאצאי ר' יהודה החסיד, מגדולי "חסידי אשכנז" הקדמונים. בספר זה, שנשתמר רק בכמה כתבי-יד ולא עלה על מכבש הדפוס, נמצא בשני מקומות ציור שני המשולשים הנעוצים זה בזה, ונקרא כאן בשם מגן-דוד. פעם אחת "מגן-דוד (של) א"א (אריך אנפין)", ופעם אחת "מגן-דוד (של) ז"א (זעיר אנפין)". למטה מציורי המגן נכתב ה"שם" טפטפיה, המוכיח על הקשר הרצוף עם המסורת על מגנו של דוד המלך בספר החשק. במקצת , כתבי היד שראיתי נשתבש הציור ונמצא או משולש אחד בלבד או הכוכב המחומש, אבל בכמה מאספים וליקוטים ישנים של קבלה מעשית מצאתי באמת קמיעות לשמירה שיש בהם ציור מגן-דוד ובאמצעו או בצדו אותו שם טפטפיה, כגון בס' "שרשי השמות" לר' משה זכות, אנציקלופדיה מפורסמת של קבלה מעשית מן המאה הי"ז הנפוצה בכמה כתב יד. רק אחר כך התחילו להשתמש גם בקמיע שהשם שדי כתוב בו באמצעו של המגן, אך יחסו של הציור אל השם מגן-דוד מתברר רק מתוך אותם הקמיעות שיש בהם השם טפטפיה.

מסורת אחרת לגמרי על הציור שעל מגנו של דוד המלך נתפשטה מאז המאה החמש עשרה ונזכרה בראשונה בס' "עקידת יצחק" של הדרשן הספרדי הידוע ר' יצחק עראמה, לפיה היה מצוייר במגן דוד המלך לא הציור שאנו קוראים אותו כך, אלא מזמור ס"ז בדמות מנורה. המנורה כציור שבמגן-דוד – הרי התנגשות קוריוזית מאוד של שני המוטיבים. על מגן-דוד במובן שלנו – אין מסורת זו יודעת כלום. וניתן להיאמר שהמנורה יש לה על כל פנים תביעות מבוססות יותר לשמש כסמל היהדות מאשר המגן-דוד בצורתו המקובלת. כתיבה זו של מזמור ס"ז בצורת מנורה נתפשטה מאוד. נהגו לומר מזמור זה בימי ספירת העומר, ובכל התפילות המיועדות לימי הספירה כתבו אותו כך. ומשם נתפשט המנהג לקבוע ציור זה גם בבתי כנסיות ושאר מקומות, והמקובלים הפליגו בשבחו ובכוחו הסגולי. בסוף קונטרס בשם "מנורת זהב" שנדפס בפראג במאה הי"ז נאמר: "מזמור זה עם המנורה רומז לעניינים גדולים ... והיה דוד המלך נושא זה המזמור כתוב ומצויר וחקוק במגינו בטס של זהב בצורת המנורה כשהיה יוצא למלחמה והיה מכוין סודו והיה נוצח", ועוד כאלה רבות. אבל נראה שסגולת הציור האחר של המגן-דוד הייתה "בחונה ומנוסה" יותר, עד שניצחה את המגן-דוד בדמות המנורה גם בשדה הקרב של הסימבוליקה היהודית המודרנית.

כמה העסיק עניין מגנו של דוד את דמיונם של בעלי הסוד, ניכר גם מן האגדה המאוחרת הנמצאת בסיפור ר' יוסף סמברי במצרים (1676) על דוד הראובני: "ויעש (הראובני) דגלים ... ועוד הוציא להם מגן כתוב עליו שמות הקודש ואמר להם שהוא מגן דוד מלך ישראל ובו היה לוחם מלחמות השם. ואמרו שהוא עד היום גנוז בק"ק בית הכנסת של עיר בולוניה". לא נאמר כאן מה הייתה צורת השמות הקדושים במגן, ואין כל הוכחה שכיוון למגן-דוד בצורתו המקובלת כיום.

מאז הופעתו הראשונה של המונח מגן-דוד במקום חותם שלמה, אנו פוגשים אותו בכתבי יד של קבלה מעשית גם לפני גירוש ספרד. אך אין להגיד ששימושו נפוץ. בשנת 1506 הזכיר בעל ס' "שושן סודות" עשיית טבעת "לנצח כל אויב", וציווה ש"תהיה הטבעת עשויה על צורת מגן-דוד", בלי לפרש מה היא צורתו, ונראה שקוראיו כבר ידעו מגן זה מה טיבו. משהרבו להשתמש בצורה זו גם בסגולות וקמיעות שנעשו מקובלים מאוד על דעת ההמון (כגון אותה סגולה לשריפה שהזכרתי), נודע השם מגן-דוד גם לנוצרים, ומקצת מחברים במאה הי"ז, הבקיאים בענייני היהודים, מזכירים אותו, ובפרט בגרמניה. היו גם נוצרים (או משומדים?) שהשתמשו בשמות אלו להנאתם ובדו פיתוחי מידליה ברוח הנצרות, אך באותיות עבריות, והפיצו אותה ברבים בשם הדמיוני: "מגן דוד ואברהם", וכבר בשנת 1617 הופיע באיטליה קונטרס לביאורי הסודות הנוצרים שבמידליה העברית המדומה. המפליא הוא שמידליה זו אינה כוללת כלל את ציור המגן-דוד אלא קישוטים וציורים שונים לגמרי.

עד המאה השבע עשרה משמשים שני הכינויים מגן-דוד וחותם שלמה בערבוביה עד שלאט לאט (אולי בהשפעת שימוש הלשון אצל הנוצרים?) מתייחד הכינוי השני לכוכב המחומש. מתחילת המאה השמונה עשרה ואילך אין אנו מוצאים אלא את הכינוי מגן-דוד בלבד בהוראתו הקבועה. גם הנוצרים התחילו אז להשתמש במונח זה, ונמצאו בידינו כמה קונטרסים לאטיניים וגרמניים מאותה תקופה העוסקים בהסברת עניין המגן-דוד ובדרושים אלגוריים עליו ברוח האלכימיסטים, ודי להזכיר כאן שמה של חוברת גרמנית כזו משנת 1724: "סוד הטבע המטביע והטבע המוטבע שהוא סוד הטבע (הנרמז) במגן-דוד ". דרושים כאלה היו זרים לגמרי לרוח דרשני הדור בישראל. לעומת זה נמצא גם ביניהם מי שהתחיל דורש אותו כסמל של מלכות בית דוד. ר' אברהם חיים הכהן מק"ק ניקולשפורג, בנו של אחד מחשובי הדרשנים השבתאים (בעל "לקט שמואל") כתב בביאורו על ס' תהילים שנדפס ראשונה בימי זקנתו בשנת 1750, בשם ס' "ארץ החיים", לגבי ביאור מזמור י"ח: "כי הנה היה חילוק בין מגיני מלכי ישראל למלכות בית דוד, כי למלכי ישראל היה מגן בעל שלוש קצוות (בצורת משולש אחד), ולמלכות בית דוד היה של שישה קצוות (דהיינו המגן-דוד) להורות שיש לו אחיזה במידת מלכות". כאן יש איפוא רצון לדרוש את הסמל לא מבחינת סגולתו המאגית אלא מצד משמעותו כסמל המלכות, ספירת המלכות שהיא כנסת ישראל בעליונים, ומלכות בית דוד בתחתונים.

ואכן מצינו עוד פעם סימבוליקה הדומה לזו במקום בולט מאוד בו הגיעה הקריירה המאגית של המגן-דוד לשיאו, ומחיתולי המאגיה עולה הסמל לחזון הגאולה של השבתאים. מפנה מפתיע זה גנוז בקמיעותיו המפורסמים של ר' יהונתן אייבשיץ. כל הקמיעות שלו הנודעים מס' "שפת אמת ולשון זהורית" מכילים מגן-דוד (והוא הציור היחיד הנמצא בהם), ובאמצעו כתובת כגון "חותם", סתם, או "חותם מבד", "חותם מביד", "חותם מבד בבתי יהבי", ואפילו "חותם אלוהי ישראל", ועוד ועוד. בהתנצלותו על הקמיעות הסתתר ר' יהונתן מאחורי המשמעות המאגית של הציור, כשם שביקש למנוע את קריאת הטקסטים הארוכים שבקמיעות ככתב סתרים הניתן לפענוח ודרש אותם כשמות מאגיים בלי כל תוכן ריאלי. בס' "לוחות עדות" הוא כותב: "מגן דוד שהוא סגולה ומעולה שבחותמות לכל הפגעים כאשר תמצא בס' רזיאל, ת"א (הוא ס' תולדות אדם) ובייחוד בעץ חיים להאר"י בשער היחודים". ר' יהונתן הכחיש איפוא כל הכרה במשמעותו הסמלית של הסימן מבחינה יהודית. לא כן מפענחי קמיעותיו שפירשו את חיבתו לציור זה על פי כוונותיו השבתאיות, ולפי פירושיהם נהפך לו לר' יהונתן המגן-דוד לסמל משיחי. הם ביארו את הכתובות שבאמצע הציורים מתוך השוואת הקמיעות השונים ומצאו בהם פירוש שבתאי: "חותם מ'שיח ב'ן ד'וד", "חותם מב"ד שבתי צבי" וכו'. ואמנם כן יש להם על מה לסמוך בפירושיהם, אם כי אין לתמוה שר' יהונתן לא הודה בדבריהם. ונמצאנו עומדים בפני הברירה: אם ר' יהונתן לא היה שבתאי בסתר לבבו, הרי אין לקמיעותיו כל משמעות סמלית ואינם אלא גמגומי מאגיה עלובים. ואם אמנם שבתאי היה, עלינו להודות בעל כורחנו שההגדרות למהות הסמל המצויות כאן יש בהן חידוש רב ושר' יהונתן היה הראשון שראה במגן-דוד סמל רב משמעות (אם כי סמל "פרטי" מאוד שאינו מובן לרבים) לחזון נסתר של גאולה. לא רק מגנו של דוד הוא זה, אלא גם מגנו של בן דוד! נודה ונאמר שלא מעט מן הגירוי יש כאן לבן דורנו: הפירוש המודרני של המגן-דוד כסמל הגאולה, שקבע גם את שם ספרו העמוק של פראנץ רוזנצוייג על היהדות "כוכב הגאולה", בצבץ ועלה, איפוא, בפעם הראשונה מתוך גמגומי הגאולה של השבתאים הרמוזים בצירופי האותיות של קמיעות אלו. ספק גדול הוא, אם ידעו אבות הציונות, שעה שקיבלו עליהם את המגן-דוד כסמל תנועת התחייה בישראל, שאפשר וגם בדבר זה כיוונו לדעתם הנסתרת של גדולי המאמינים השבתאים! יהיו ציונים שינעם להם "יחוס" נסתר זה, ויהיו שדבר זה יהא להם לצנינים. בין כך ובין כך: חסידי הדיאלקטיקה המתבטאת גם בדרכם של סמלים, יבואו על סיפוקם.

שונה לגמרי מן השורש המאגי הוא השורש השני ממנו צמח השימוש הכללי במגן-דוד בחוגים רחבים יותר, והוא שימושו הרשמי בחותמותיהן של מקצת קהילות בישראל. אפשר אולי לצרף לכך גם את שימושו במקצת "דגלים" של מדפיסים, שהחומר עליהם נאסף עתה ע"י אברהם יערי בספר "דגלי המדפיסים העבריים". חומר זה בא ללמד שהשימוש בסמל הלזה היה מוגבל ביותר. עד ראשית המאה התשע עשרה הוא נמצא רק במקרים הבאים, וכדאי לעמוד עליהם: (א) המדפיס הספרדי דוד ז' נחמיאש ואחיו שמואל משתמשים בו פעם אחת בלבד, בשנת 1493 בקושטא, בלי ספק מפני שהשם מגן-דוד כבר היה ידוע אצלם ממסורת בעלי המאגיה היהודית. (דעתו של יערי כי זוהי הפעם הראשונה שאנו מוצאים את הכינוי מגן-דוד לאותו ציור, טעונה תיקון לפי מה שהבאתי בפרק הקודם). (ב) הוא נמצא בשער הספר העברי הראשון שנדפס בפראג, בחנוכה רע"ג (1512), ע"י חמישה מדפיסים שותפים. בשער נמצאו כל מיני סמלים, כדי לויים, אריות וצבי, אבל מגן-דוד גדול מאוד תופס את רוב השער כשלמעלה ולמטה ממנו כתר מלכות. אפשר מאוד שגם בצירוף זה יש רמז למגן-דוד מלך ישראל ורמז לשמו של אחד השותפים ר' מאיר ב"ר דוד שהיה, לדברי יערי, "הרוח החיה בכל מפעל ייסוד הדפוס". מפליא הוא שאין המגן-דוד חוזר אצל שום מדפיס אחר ממדפיסי פראג, על אף המעמד המיוחד שרכש סימן זה דווקא בקרב יהודי פראג. אבל בשער ספר "ארבעה טורים" שנדפס בפראג בשנת 1540, נמצא הסמל באמת כשהוא באמצעו של מגן, שאחד הכרובים אוחז אותו בידו. יש לשער כי הוא נמצא גם באחרים מדפוסי פראג הקדומים אם גם לא בתור דגל של המדפיס, וראוי לבדוק אותם מבחינה זו.

(ג) המדפיסים, בני משפחת פואה השתמשו במשך מאתיים וחמישים שנה – בפעם הראשונה בשנת 1551 – ב"מגן" משפחתם הקבוע שיש בו דקל (עץ החיים?) שמגן-דוד משולב לתוך ענפיו ושני אריות אוחזים בו. יערי אומר שבני משפחה זו השתמשו ב"מגן" גם בכלי קודש בביתם ובבית הכנסת. מה עניינו של המגן-דוד כאן, אם לקישוט סתם ואם לרמוז רמז, אין אנו יודעים. אין כאן קשר ידוע לשם דוד. ראוי לציון כי במשך שלוש מאות שנה, מ 1513 עד 1804, לא נמצא מגן-דוד בין כל דגלי המדפיסים אלא בדפוסי משפחת פואה בלבד. שום מדפיס אחר לא השתמש בו, וברור שלא הייתה לסמל בעיניהם כל משמעות יהודית כללית.

אחד ממדפיסי רוסיה, ישראל יפה בקאפוסט, השתמש בו פעם אחת בשנת 1804, אך אין דגלו אלא גניבה וחיקוי לדגל משפחת פואה שראה אותו בדפוסים רבים ומצא חן בעיניו. מדפיסים אחרים שחיקו את דגל משפחת פואה, כגון המדפיסים בקהילה ווילהרמשדורף בגרמניה בתחילת המאה הי"ח, השמיטו ממנו דווקא את המגן-דוד והחזיקו רק בדגל ובשני האריות. נראה שמגן-דוד לא היה לגבי הרגשתם כלום.

השימוש ה"רשמי" במגן-דוד התחיל בפראג והתפשט משם במאה השבע עשרה והשמונה עשרה במורביה ואוסטריה. אין אנו יודעים אם היהודים עצמם בחרו בציורים אלה בסימני ה"דגלים" שלהם מרצונם הטוב או אם נקבעו להם ע"י השלטונות הנוצרים. אבל גם אם כפייה הייתה כאן ופקודה מלמעלה, הרי האונס נעשה הרגל, והסימן נתחבב על יהודי בוהמיה ומורביה.

ברשימות על תוכנן של תעודות ישנות על קהילת פראג שמקורותיהן נשרפו לפני מאתיים שנה ומעלה, נאמר שהקיסר קארל הרביעי נתן ליהודים בשנת 1354 את ה"חירות" (פריביליגיה), ל"הרים דגל" כהוכחה מיוחדת לחסד שנטה ליהודי העיר. דבר זה אינו בגדר אגדה והדגל נזכר אח"כ בתולדות יהודי פראג כדבר מפורסם. בשנת 1527 דרשו השלטונות מיהודי פראג לקדם את פני הקיסר פרדינאנד הראשון בכניסתו אל העיר "עם הדגל שלהם". והנה בדגל זה נמצא מגן-דוד גדול (ולא בצירוף הכוכב המחומש כמו שנאמר במקצת ספרים). אם כבר אז ראו יהודי פראג בסמל את מגנו של דוד המלך, לפי מסורת חסידי אשכנז שהבאתי, הרי יש להניח שהם עצמם בחרו בו והרימוהו על נס בגאווה. ואם השלטונות בחרו בו, אין לדעת אם מתוך שימושו המאגי הנפוץ או מתוך נימוקים של קישוט בלבד בחרו בו. אך לאור המסורת הרצופה של הסמל אצל יהודי פראג יש רגליים להשערה כי היה כאן באמת סמל מכוון של גאווה יהודית וכאילו מזכרת לימי קדם. הדגל הקדמון עצמו לא נשתמר אבל הוא נתחדש בימי הקיסר פרדינאנד וכשנתקלקל ברוב הימים, נתחדש עוד פעם בשנת 1716, והוא הדגל שנשמר כל השנים בבית הכנסת אלט-ניי-שול ונמצא שם עד היום הזה. לפי הכתובת הנמצאת בו עתה, הוא ניתן בשנת קי"ז לפ"ק שהיא 1357 (ולא 1354). בשנת 1598 ציווה הקיסר רודולף השני באגרת-חסדים אל השתדלן הידוע ר' מרדכי מייזל שתהיה לו הזכות להתקין בבית הכנסת החדש שבנה את "הדגל של דוד המלך לפי התבנית שנמצא בבית הכנסת הגדול הקדמון שלהם ולהשתמש בו באותו בית כנסת ברבים". נראה שהשלטונות הממשלתיים כיבדו את הדגל עם מגנו של דוד לא פחות מן היהודים, ובשנת 1716 הטילו עונש על פרנסי הקהילה מפני שלא שמרו עליו כראוי ונתנו לו להתקלקל!

לעומת זה יש לנו עדותם של היסטוריונים הונגריים שבדגל בו קידמו יהודי אופין בשנת 1476 את מאטיאס מלך הונגריה, נקבעו שני כוכבים מחומשים דווקא, ולא מגן-דוד! אין כאן כל הכרה בערך המיוחד של המגן-דוד לייצג את כנסת ישראל לפני העולם. ועוד בראשית המאה השבע עשרה התחרו שני הסמלים בפראג. בינתיים חדר הכינוי מגן-דוד במובנו המקובל גם לתוך שימוש לשונם של יהודי פראג. במצבתו של ההיסטוריון ר' דוד גאנז שנפטר בשנת 1613, נמצא מגן-דוד , כשם שספרו האחרון שנדפס שנה אחת לפני מותו נקרא בשם זה.

בשנת 1627 אישר הקיסר פרדינאנד השני את חותם הקהילה בפראג – וגם הוא מגן-דוד, ובין שש הזוויות מבחוץ כתוב שם המנוח, אות אחת בכל זווית. האותיות ברורות גם בצילומים, ובכל זאת נמצאו חכמים שפענחו את הכתובת באופן אחר וקראו לא "מגן-דוד" אלא "מגזדרד" ר"ל "מאגיסטראט" או "שלטון העיר". מכאן ואילך מופיע מגן-דוד בפראג בכמה מקומות בשימוש ציבורי, על חותמות של חבורות ויחידים, בבניין בתי כנסת ובקישוטי הברזל של הבימה, על מגדלו של בית הועד, אלא שהוסיפו באמצע המאה הי"ז את הכובע השווידי בתוך המגן-דוד. מאידך גיסא: כאשר קבע הקיסר בשנת 1622 "מגן" ליעקב בת שבי המכונה פון טרויאנפלד, היהודי הראשון בפראג ובקיסרות כולה שהועלה לדרגת אצילים, לא נמצא בו מגן-דוד אלא דווקא שלושה כוכבים מחומשים העומדים זה למטה מזה באלכסון, וכנראה שימשו אלה רמז ליהדותו!

מפראג נתפשט השימוש הרשמי הזה בסמל. בשנת 1655 הוא נמצא על חותם הקהילה בוינה, בשנת 1690 על חותם קהילת קרעמזיר במורביה. על כותל בית הכנסת הישן של קהילת בוּדווייס (בדרום בוהמיה) שנעזבה ע"י היהודים בשנת 1641, נמצאו ציורי מגן-דוד כשהם מתחלפים בציורי שושנים, ונראה כי זהו בית הכנסת הישן ביותר מחוצה לפראג שנמצא בו הסמל. בימי נעוריו, היה ר' יהונתן אייבשיץ יכול לראותו על חותם קהילה אייבשיץ. כמה קהילות במורביה הסתפקו במגן-דוד בלבד, בתוספת שם הקהילה. אחרות קבעו בחותמן אריה האוחז במגן-דוד, כגון קהילת ווייסקירכן בראשית המאה הי"ח. במקרים בודדים מאוד השתמשו בציור המגן-דוד גם בדרום גרמניה מאמצע המאה הי"ח, בלי ספק בהשפעת קהילת פראג.

בשאר הארצות לא השתמשו במגן-דוד לפני ראשית המאה התשע עשרה, לא בחותמות של הקהילות, לא בפרוכות ולא בעטיפות של ספרי תורה שבכולן הוא מצוי מאד מאז התפשט הסמל מן הארצות הנזכרות. הכוח המניע העיקרי להתפשטותו היתירה היה כנראה היצר לחקות את הנצרות: יהודי תקופת האמנציפאציה בקשו "סמל היהדות" כשם שראו לעיניהם "סמל הנצרות" בכל מקום. אם היהדות אינה אלא "דת בני משה" ראוי שגם לה יהיה סימן- היכר בולט ופשוט כלשאר הדתות. הוה אומר: הרצון להפגין מעל כתלי בתי התפילה של היהודי החדש משהו דומה לסמל הצלב, העלה את המגן-דוד לדרגתו הרמה במאה הי"ט וסייע להפצתו הרבה גם בקישוטי כלי קודש, ומן המערב עבר המנהג לפולין ורוסיה. השימוש בקמיעות היה עדיין רווח מאד, ושלומי אמוני ישראל לא ביקשו חשבונות הרבה והחיקוי שהיה בבחירת הסמל נתערב להם בכוח הסגוליי והמאגי שהיו מורגלים בו, ודווקא פשוטי העם, מקמיעות אין-מספר. מכאן ואילך התחילו מכניסים א המגן בכל מקום, ב"מזרח", בחלונות בית הכנסת ועל גגו, במצבות ומידליות, ממש כאילו ניתן מסיני. ברדיפתם אחרי סמל שימושי ובבקשתם את החיקוי שרבים ראוהו כתיקון לשברנו, לא עלה על דעתם של בוני בתי הכנסיות החדשים, שיש כאן אולי הבדל כביר, שהסמל בעצם הדבר לא הביע כלום, או רק מעט מעט, מעולמו של היהודי החרד ואינו דומה כלל לשורשים העמוקים ורוויי-התוכן שיש לו לצלב בעולמה הדתי של הנצרות.

עוד בשנת 1854 כתב ג. וולף בוינה שידע יפה את נפש יהודי מורביה, שכל עצמו של האימון שהגה היהודי החרד כלפי המגן-דוד, הריהו בהרגשת השמירה וההגנה מפני כל התקפה וזדון של אויביו, אך לא הזכיר שיהודי חרד זה מצא בו סמל ליהדותו. ובחינה עיקרית זו שהיתה חסרה בהכרת היהודי (שלא כהכרת הנוצרי לגבי הצלב), קשה היה להקנות לו למגן-דוד מתוך דרשות שכוונתן רצויה ותוכנן מעורפל ורופף.

סיכומו של הדבר: דווקא בימי התפשטותו הרבה שימש מגן-דוד סמל חסר-משמעות ליהדות שאף היא נטתה להיות חסרת משמעות. לא בדרשות של הדרשנים מתמלאים הסמלים חיים. הקריירה הנהדרת והריקנית של המגן-דוד במאה התשע עשרה – מסימני הניוון היהודי יש בה.

באו הציונים וביקשו להחזיר העטרה ליושנה, או נכון יותר: לחדש פני האומה. כשהעמידו סמל לציונות, הרי איחד המגן-דוד בקרבו שתי סגולות מצויינות שמילאו את צרכיהם של מבקשי הסמל: מצד אחד ידוע היה לכל מפאת התפשטותו במאה הקודמת, ומצד שני לא היה קשור באסוציאציה דתית ברורה בהכרת בני הדור. והנה: חסרונו נעשה מעלתו! הוא אינו בא להביע זכר העבר אלא את תקוות העתיד.

אך נראה לי שיותר משעשתה הציונות להקנות קדושה של סמל אמיתי למגן-דוד, עשה אותו רשע שקבעו לאות קלון למיליוני בני עמנו. בסימן זה עברו את דרך הייסורים, דרך ההשפלה, הנפתולים והגבורה. בסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו. ואם אמנם כן יש קרקע המצמיח משמעות לסמלים, הריהו כאן. אפשר לטעון: הסימן בו הלכו אל הכליה ואל חדרי הגאזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. ואפשר לטעון להיפך: הסימן שנתקדש בימינו בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר את דרך החיים והבניין. ירידה צורך עלייה היא, ובמקום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו.