המאמר פורסם בכתב העת "קשת החדשה" גיליון 23, אביב 2008, בעריכת אהרון אמיר וכעת הוא מתפרסם כאן באדיבות מחברו, ד"ר יגאל בן-נון. המאמר מברר מתי חי דוד המלך ומתי נכתבו קורותיו ובכך מניח את התשתית המחקרית לברור המועד המוקדם ביותר שבו יכול היה להיווצר סמל המגן דוד היהודי.
ויכוח סוער ניטש עדיין בין ארכיאולוגים חסידי התיארוך הנמוך לעומת תומכי התיארוך הגבוה בעניין זיהוין של שכבות באתרי חפירות וייחוסן לבית עומרי או לימי מלכותו המשוערים של שלמה. למרות הבדלי הניואנסים ביניהם, ישראל פינקלשטיין, נדב נאמן, דוד אוסישקין וזאב הרצוג שוללים את קיומה של מעצמה מדינית וכלכלית תחת שלטונם של דוד ושלמה. לעומתם זכריה קלאי, אמנון בן-תור, עמיחי מזר, ברוך הלפרן ואיילת מזר נלחמים להוכיח שהביצורים במגידו, חצור, תל גזר ועיר דוד הם מן המאה העשירית לפני הספירה ומאשימים את יריביהם במינימליזם, בדקונסטרוקציוניזם ובכניעה לרוח הזמן (צייטגייסט) שיצרו ההיסטוריונים החדשים. לעומתם, יריבי "הארכיאולוגים החדשים" זוכים בפיהם לכינויים כגון שמרנים או פונדמנטליסטים.
בעיני הציבור הרחב הארכיאולוגיה נתפסת כתחום של מדע מדויק שממצאיו מכריעים מחלוקות והוא מאמת או פוסל תיאוריות בתחום ההיסטורי. אך לא כך הדבר. למרות ההתפתחות המשמעותית במדע זה בשנות השמונים, אין בכוחו להכריע בסוגיית ההיסטוריוגרפיה של המאה העשירית אלא רק להעניק הנמקה נלווית למשתתפי הדיון, משני צדי המתרס. להערכתי, הסוגיה תמצא את פתרונה רק במחקר ההיסטורי, בזכות ניתוח טקסטואלי דיאכרוני, תוך הישענות על ממצאים ארכיאולוגיים ואפיגרפיים. לא מקרה הוא שראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ישראל פינקלשטיין, וניל אשר סילברמן ביססו את מחקרם המצוין על "דוד ושלמה, בין מציאות היסטורית למיתוס" (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2006) על נימוקים טקסטואליים לא פחות מאשר על מימצאים ארכיאולוגים.
מאמר זה בא להוסיף נימוקים לקביעת אפשרות קיומה של "הממלכה המאוחדת" אך גם לבדוק מחדש את מסקנתם של חוקרים אלה בנוגע למחברי הסיפורים בספרי שמואל א (פרקים ט-לא), שמואל ב (פרקים א-כד) ומלכים א (פרקים א-י; יא, א-כא) על ממלכה זו ועל חצר המלוכה ששימשה להם דגם לחיבוריהם. אפשר לומר שקיימת הסכמה רחבה בקרב החוקרים לגבי שטחה ומידת עוצמתה של הממלכה המאוחדת. הכל תמימי-דעים שהסיפור המקראי הפריז במידה זו או אחרת בתיאורי עושרה והיקפה. גם קיומו ההיסטורי של המלך דוד, אבי השושלת, אינו מוטל בספק. כתובת מישע הדיבוני מלך מואב (שורה 31) וכתובת תל-דן המיוחסת לחזאל מלך ארם (שורה 9) מעידות על קיומה של שושלת בשם "בית דוד". להוציא את ימי שלטונה של המלכה עתליה בת אחאב (835-842/841) ופרשת התמלכותו המפוקפקת של יואש (802/801-842/841), המעמידה בספק את רציפותה של שושלת בית דוד, שמרה ממלכת יהודה על יציבות שושלתית, בניגוד לחילופי השושלות הרבים בממלכת ישראל, השכנה הדומיננטית מצפון. כידוע, ממלכות רבות נקראות על שם אבי השושלת, כגון ממלכת דוד או ממלכת עומרי.
פיענוח צופן קיומה של "הממלכה המאוחדת" מצוי בטקסט המקראי עצמו. ניתוחו הנכון יוביל אותנו למסקנות לגבי מידת אמיתותו ההיסטורית. מבט סינכרוני ראשוני בסיפורי שמואל ומלכים, בפרקים הרלוונטיים, מאפשר לנו להגדיר את סוגתם הספרותית. אין מדובר בסיפור מיתולוגי בו מככבים אלים ובו מתרחשים נסים, אותות ונפלאות, דוגמת סיפורי ספרי בראשית ושמות. אין הוא סיפור אגדתי נוסח סיפורי האבות. חשוב לציין שסיפורי התמלכותם של דוד ושלמה מצטיינים בשפע רב של פרטים וכוללים תיאור אירועים מדויק, בשפה ברורה וקולחת. הדבר הבולט בסיפורים אלה הוא השימוש הרב שנעשה בציון שמותיהן של הדמויות הראשיות והמשניות (שם פרטי ושם האב) וכן בציון קפדני של המקומות הגיאוגרפיים הרלוונטיים ביהודה, בפלשת ובישראל.
בסריקה ראשונה מניתי כ-221 פטרונימים וכ-183 טופונימים שונים בהמשך אותם פרקים. ראוי גם לציין כי הטקסטים המקראיים על שאול דוד ושלמה כוללים 927 29 מילים ו-9381 שורות, ואילו הטקסטים על מלכים גדולים כעמרי ואחאב, שחיו כמאה שנה לאחר-מכן, הכוללים גם את אגדות אליהו ואלישע, מונים רק 3875 מילים ו-320 שורות. כל ידיעותינו על עומרי, מייסד השושלת, כלולות רק ב-238 מלים בספר מלכים א'. לשלושת מלכי הממלכה המאוחדת שאול, דוד ושלמה שמלכו במאה העשירית הרחוקה מוקדשים בספרי שמואל ומלכים 57 פרקים ולארבעים מלכי ישראל ויהודה שמלכו משנת 931 עד 587 מוקדשים רק 37 פרקים. בניגוד למחזור סיפורי אליהו ואלישע, בהם משולבים פרטים מעורפלים על שלטון אחאב ובניו, אין אנו מוצאים בסיפורי הממלכה המאוחדת צלקות עריכה המעידות על חיתוכים בטקסט או על עיבוד מחודש של הסיפורים על-פי תפיסה אידיאולוגית, תיאולוגית או פוליטית פרי עטם של עורכים מאוחרים.
קביעת הסוגה הספרותית מוליכה אותנו למסקנה שסיפור מלכותם של שאול, דוד ושלמה לא הגיע למחבר באמצעות מסורת שבעל-פה שעברה מדור לדור ושכתוצאה מכך נשכחו פרטיה או השתבשו. אירועים המגיעים למחבר המקראי בדרך אוראלית כמסורת עממית ולא באמצעות תיעוד בכתב מוכּרים לנו היטב מספר מלכים והם בחזקת סוגה ספרותית בפני עצמה. מדובר בסוגה המכונה "סיפורי נביאים", שקדמה לספרות הנבואית של נביאי הכתב כעמוס, הושע וישעיהו בן-אמוץ. לדוגמה, מחזור סיפורי אליהו ואלישע מן המאה התשיעית מצטיין במיעוט שמות מקומות ואנשים, בחוסר דיוק ובסימני עריכה רבים. מכיון שזמן רב ביחס עבר בין מועד ניסוחם בכתב לבין האירועים המתוארים בהם, אין המחבר יודע אפילו את שמם של מלך ישראל ושל מלך ארם שאת קורותיהם הוא כותב. לא כך, כאמור, נראים סיפורי הממלכה המאוחדת. לקורא יש תחושה שהסיפורים נכתבו על-ידי עד-ראייה שחי את האירועים, נטל בהם חלק, וכתוצאה מכך מסוגל היה לדווח עליהם בפירוט רב.
אם נניח שסופרים שחיו בחצרותיהם של שאול, דוד ושלמה רשמו בפירוט ובדיוק רב את קורותיהם, מתעוררת קודם-כל שאלה: האם בראשית המאה העשירית היה השימוש בכתב בחצרות מלוכה אלו ובמקדשיה נפוץ כדי כך שיכול היה להצמיח יצירות היסטוריוגרפיות כה מורכבות. מבט מהיר על הגילויים האפיגרפיים יוכיח שהמציאות רחוקה מכך. מן התקופה שקדמה למאה התשיעית לא נמצאו בכנען כתובות ממשיות. הן כוללות ציון שמות על ראשי חצים וכידונים, הכתובת הקדומה מצרביט אלח'אדם בסיני, כתובת עיזבת צרטה ורשימות אלף-בית שהתגלו בגזר הפלשתית ובתל-זית. לוח-גזר במבנה של שיר אף הוא שייך לאותה תקופה. כתובות ארוכות יותר נמצאו על חרסים רק החל מן מן השליש השני של המאה התשיעית, זמן רב אחרי מלכות שלמה המשוערת. יש אמנם ספרות ענפה שנוצרה במערב השמי ובמיוחד באוגרית, אך אין בה כלל כתיבה היסטוריוגרפית אלא רק ספרות מיתית ופואטית נטולת אירועים היסטוריים. יתר על כן, אין דין תרבותן של ממלכות גדולות ומפותחות כאוגרית, מארי, אבּלה, קטנה, תדמור כדין ממלכות יהודה וישראל, שהיו עדיין בראשית התהוותן במאה העשירית. ההנחה שהטקסטים המרשימים בספרי שמואל ומלכים נכתבו במאה העשירית נראית אם כך בלתי-סבירה ומנוגדת למציאות הסוציו-תרבותית בשני אזורים אלה. קיים פער גדול מדי בין רמת הכתיבה בסיפורים על דוד ושלמה, איכותה וכמותה, לבין היעדר כמעט מוחלט של כתובות מנהליות בשטחי יהודה וישראל, שהן הוכחה לקיומן של ממלכות מפותחות.
אף אם נקבל כהנחת-עבודה שהידע של סופרי החצר בימי דוד ושלמה היה מפותח דיו עד כדי כתיבת חיבור היסטוריוגרפי רב-היקף, תישאל השאלה כיצד נעלם ידע זה בימי כל המלכים שבאו אחריהם. איך אפשר שבימי יורשיהם לא היו סופרים המסוגלים למסור לנו פרטים בעלי ערך היסטורי על ירבעם (909-931/930) ורחבעם (914-931/930) אלא רק סיפורי אגדה המיוחסים לנביאים על סמך מסורות שבעל-פה. איך אפשר שסופרי התקופה לא יכלו למסור לנו מידע מפורט על מסע שישק כדוגמת המידע על מלחמותיו של דוד בפלשתים. איך אפשר להסביר שסופרי המאה התשיעית לא היו מסוגלים לתעד אלא בפסוקים בודדים את ימיהם, מפעליהם ומלחמותיהם של מלכים חשובים כעומרי ואחאב. הרי לא ידוע לנו על שום אירוע דרמטי באזור שיצדיק איבוד ידע זה. אפילו בסוף קיומה של ממלכת ישראל, בימי ירבעם בן יואש (750/749-790), לא הגיעו עדיין לרמת דיווח שתתקרב לכתיבה היסטוריוגרפית ממשית. על מלכים חשובים מן המאה השמינית כחזקיהו (697/696-726) ומן המאה השביעית כיאשיהו (609-640/639) לא נמסרו לנו פרטים כה מדויקים בהשוואה לסיפורים על דוד ושלמה. העובדה שהמחברים המקראיים קבעו באופן סכמטי את משך שלטונם של דוד ושל שלמה ל"ארבעים שנה" כל אחד, די בה ללמדנו שהמחברים מודים שאינם יודעים דבר ממשי אף על משך שלטונם. עובדה זו מנוגדת לנוהג המקובל על מחברי ספרי מלכים, המציינים במדויק את משך שלטונם של מלכי ישראל החל מירבעם הראשון ושל מלכי יהודה החל מרחבעם. כמו כן, כל אותן נוסחות המשמשות אצל מחברי ספר מלכים להצגת מלכי ישראל ויהודה ולהערכת שלטונם נעדרות מסיפורי הממלכה המאוחדת.
אם קורות מלכותם של מלכי בית דוד הראשונים לא נכתבו בימיהם וגם לא הגיעו למחברן בדרך של מסורת שבעל-פה, משמע שנכתבו רק לאחר מאות שנים. במצב דברים זה יכול היה רק זיכרון מעומעם לשרוד בתודעה הלאומית הקולקטיבית לגבי אירועים הרי-גורל. כתוצאה מכך, הפירוט הרב בתיאור האירועים, פרי עטם של סופרים מאוחרים, יכול להביך את הקורא ולעורר בו תהיות וספקות. מאין שאבו מחברים אלה את הידע המדויק שהם מגישים לקורא על ימים כה רחוקים? כאן אין מנוס מן המסקנה שמדובר בתיאורים הנובעים מדמיונם של סופרים המעונינים לשכנע את הקורא שכך התרחשו הדברים בימים-עברו. אך אין להבין את סיפוריהם כהשתעשעות ספרותית. כתביהם משרתים רעיון מדיני שהתגבש אחרי כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור בין השנים 734 ל-722. עיקרו של הרעיון הוא לספק לתושבי ממלכת יהודה תחת שלטון חזקיהו גרסה מפוארת יותר של עברם ההיסטורי, המתבססת יותר על קורותיה של ממלכת ישראל מאשר על קורות ממלכתם. לפי גרסה זו, בימים רחוקים שאין איש יכול לזכור אותם שלטו מלכי ירושלים על שטחיהן של שתי הממלכות. שתי יחידות מדיניות אלו היו פעם ממלכה אחת, חזקה ומפוארת. חטאים בתחום הפולחן הביאו לפילוג הממלכה, אך יש לשאוף לכך שמלכי יהודה מבית דוד יחזירו עטרה ליושנה ויצרפו אליהם את ממלכת ישראל לשעבר, על יוקרתה המדינית ועל מורשתה התרבותית. כך נולד תור-זהב דמיוני המכונה "הממלכה המאוחדת", שהלהיב את דמיונם של דורות רבים.
כדי להגיע לדרגת תיאור של מחברי האפופאה על מלכות דוד ושלמה היו מחברי קורותיה של הממלכה המאוחדת צריכים להכיר מקרוב את חיי חצרות המלוכה, על מנהגיה ותככיה, כדי שישמשו להם דגם חי לבניית תיאוריהם הספרותיים. מועד חיבורם של סיפורים אלה לפי הצעתם של פינקלשטיין וסילברמן הוא המאה השביעית לפני הספירה, כשלוש-מאות שנה אחרי תיאורם של אירועי הממלכה המאוחדת. מועד זה אינו בלתי-אפשרי, אך להערכתי החלו סיפורים אלה להירקם במוחם של סופרי-החצר כבר בסוף המאה השמינית, בימי מלכותו של המלך חזקיהו. שלטונו של מלך זה מצטיין בפעילות ספרותית ענפה. פעילות זו כללה בתוך השאר איסוף משלים, שירים, מזמורים, אגדות, מיתוסים וסיפורי-עם. אם פרק הזמן שבין שלטונם של חזקיהו (697/696-726) ובין יאשיהו (609-640/639) נראה סביר, עדיין נשאלת השאלה איזו חצר-מלוכה שימשה דגם מעשי לבניית סיפורי הממלכה המאוחדת.
לאור גדולתה של שושלת בית עומרי בישראל, עוצמתה המדינית, הצלחותיה הצבאיות ומדיניות-החוץ המתקדמת שלה (יחסים מדיניים עם ארמים, צידונים ויהודאים), הגיעו שני מדענים אלה למסקנה שחצרות-המלוכה של עומרי (873-884) ואחאב (852-873) היו הדגם לכתיבת סיפורי דוד ושלמה. למרות הדמיון הרב שקיים בין מלכים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות המקראית ובמקורות חוץ-מקראיים, ההנחה נראית סבירה. עם זאת, כמאתיים שנה מפרידות בין בית עומרי לסוף המאה השמינית או למאה השביעית, המוצעים כזמן חיבורם של סיפורי דוד ושלמה. לכן, כל אותם נימוקים המבטלים אפשרות כתיבה היסטוריוגרפית מסוג זה בהפרש של שנים חלים גם על היפותזה זו. להערכתי, חצר-המלוכה ששימשה דגם לעיצוב סיפורי דוד ושלמה יכולה להיות רק בת-זמנם של המחברים, כלומר מלכות חזקיהו (697/696-726) או, זמן-מה לאחר-מכן, ימי מלכות בנו מנשה (642/641-697/696).
מועד חיבורם של טקסטים אלה אינו קשור רק לתפוצת הכתב וליכולת הכתיבה ההיסטוריוגרפית. הוא קשור בראש-וראשונה למניעים האידיאולוגיים שהולידו את רעיון קיומה של ממלכה אחת שכללה את שטחי ישראל ויהודה בראשותם של מלכים יהודאים היושבים בירושלים. חקר תקופת המלוכה וחקר האגדות והמסורות העממיות הקשורות לשתי הממלכות מלמד שיהודה הענייה והחלשה חיתה זמן רב תחת השפעתם הדומיננטית של מלכי ישראל, המתקדמים יותר מבחינה מדינית ותרבותית. כיבוש שומרון בירת ישראל בשנת 722 בידי האימפריה האשורית חולל מפנה מכריע בהיסטוריה של האזור. עשרת השבטים, שלפי המסורת הרכיבו את ממלכת ישראל, לא נעלמו ואין צורך לחפשם מעבר לסמבטיון. הם נותרו רובם ככולם במקומותיהם, אך רבים מן המשכילים מצאו מקלט בירושלים בחצרו של המלך חזקיהו, שהתאמץ לקלוט אותם ואת מורשתם התרבותית.
הגירה חדשה זו הכפילה פי עשרה את אוכלוסיית ירושלים והכפילה פי ארבעה את שטחה בכיוון מערב, עד כדי כך שיותר ממחצית האוכלוסייה של העיר היה ממוצא ישראלי. אוכלוסייה זו הולידה בקרב חוגי החצר והמקדש היהודאי את האידיאולוגיה הפן-ישראלית. עקרונותיו של רעיון מדיני זה מושתתים על רצונה של ממלכת יהודה הקטנה, שאיבדה חלק גדול משטחה בעקבות מסע סנחריב, להיות היורשת הלגיטימית של הממלכה הצפונית. ממלכה זו, שבעבר האפילה על ממלכת יהודה, היתה מוקד-משיכה לכובשים זרים, איבדה את עצמאותה וחולקה מאז לפרובינציות אשוריות. מעתה יכלה ירושלים לטעון לבכורה מול יריבתה בית-אל בתחום הפולחן ומול הבירה שומרון בתחום המדיני. כדי לבסס ולחזק שאיפה זו ואת השלכותיה המדיניות והטריטוריאליות היה צריך להוכיח באמצעות טקסטים רבי-יוקרה בזכות "עתיקותם" בעבר הרחוק שהיו ישראל ויהודה ממלכה אחת תחת שלטונם של מלכים יהודאים. לכן יש לשאוף להחזיר עטרה ליושנה, לתקופת תור-זהב זה. מחברי ההיסטוריה הדאוטרונומיסטית לא היססו להאשים את המלך שלמה בחטאים בתחום הפולחן שגרמו להתפרקותה של הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות-אחיות בעלות אלוהות משותפת: יהוה/אל.
כך שינתה ממלכת יהודה בהדרגה את שמה לישראל ואימצה את המסורות התרבותיות של ממלכה זו תוך עריכתן מחדש על פי רוח הזמן. לא במקרה קרא המלך חזקיהו לבנו בשם מנשה, על שם מחוז בישראל מצפון לאפרים, כדי להדגיש את זיקתו לשטח גיאוגרפי זה. אי-אפשר היה להתעלם מן המסורות של הממלכה היריבה כי נציגיה היו עדיין בעלי השפעה בחוגי הסופרים ובקרב נכבדי הממלכה שקלטה אותם. עם זאת, היה צריך לנסח מחדש מסורות אלו ולשלבן באופן אינטגרלי במסורות היהודאיות. כך נולדו סיפורי האבות, שהפכו את יעקב הישראלי לנכדם ולבנם של אברהם ויצחק היהודאים. כך גם נעשה לדמותו של משה הישראלי, שאליו הוצמד אח בכור, אהרן, המייצג הרגלי פולחן כוהניים מירושלים.
קליטתם של חוגי המשכילים הישראלים ביהודה לא עברה בלי חריקות ובלי חיכוכים עם חוגי הסופרים ביהודה. סימני יריבות זו אנו מוצאים לאורך סיפורי ספר בראשית וספר שמות בצורת גרסות סיפורים מקבילים שהוצמדו זה לזה או שולבו זה בתוך זה תוך התעלמות מן הסתירות ביניהן. האיבה היהודאית לישראל ניכרת גם בסיפורי הממלכה המאוחדת שנכתבו ביהודה באותם ימים. בסוף המאה השביעית נקט המלך יאשיהו דרכים אלימות כדי להשתלט על ירושת ישראל ושטחה. הוא הרחיק לכת עד כדי כך שחילל את אתר הפולחן היוקרתי של בית-אל, פגע בקדושתו והרס את מזבחו. יש להניח שהדבר לא נעם לאוכלוסייה הישראלית שנפגעה ביקר לה בתחום הפולחן והאמונות. יאשיהו, כידוע, פגע גם באוכלוסיית יהודה, שעליה נכפתה בכוח הזרוע רפורמה פולחנית קצרת-ימים, ששאפה לבטל מסורות עממיות הנהוגות מימים ימימה.
הסיפורים על דוד ושלמה אינם מיתוסים כפי שהגדירום פינקלשטיין וסילברמן. מיתוסים קשורים במקרא ובעולם העתיק בסיפורי אלים ובמעשי נסים ונפלאות. סיפורינו נטולים מאפיינים אלה וסוגתם ריאליסטית בעיקרה. ליתר דיוק, אפשר להגדיר את סיפורי הממלכה המאוחדת כרומנים היסטוריים, המפארים עבר לאומי דמיוני. כאמור, מחקרם של פינקלשטיין וסילברמן אינו מקובל עדיין על כלל הארכיאולוגים מזרם הכרונולוגיה הגבוהה וגם לא על היסטוריונים מסוגם של אנדרה למר וברוך הלפרן. אך הוא הצליח לערער מוסכמות שמתנגדיו יידרשו להתמודד איתן בהנמקות משכנעות כדי לסתור את מסקנותיו. עם זאת, גם חוקרים שמרניים-ביחס מודים זה מכבר שהממלכה המאוחדת לא היתה כלל כפי שהיא מתוארת במקרא, לא מבחינת שטחה ועוצמתה המדינית ולא מבחינת עושרה האגדי.
לסיכום: בהשפעת מדיניותם של חזקיהו ובנו מנשה, ובהשפעת האידיאולוגיה הרואה ביהודה את היורשת המדינית והתרבותית של ישראל, יצרו סופרי חצרותיהם כתב-תעמולה מתוחכם המעניק אסמכתה כתובה לרעיון הפן-ישראלי על קיומו של תור-זהב דמיוני בראשות מלך יהודאי שמלך בירושלים. אחרי שהוכיחו שמלך חברוני-ירושלמי מלך על כל ממלכת ישראל ההיסטורית, נקמה יהודה בישראל והשתלטה על מורשתה במועד שבו כבר היו סופריה מסוגלים לקבוע מסורות על-ידי ניסוחם בכתב על מגילות קלף ועל פפירוסים. סוגה ספרותית זו של רומן היסטורי בעל מסר אידיאולוגי-פוליטי התפתחה בהמשך ויצרה את מגילות רות ואסתר. גם סיפורו האגדי של יוסף במצרים שייך לאותה קטגוריה.
אולם עדיין עומדות שאלות נוספות על הפרק ומחכות לפתרונן במחקר המקראי. האם סביר מבחינה ארכיאולוגית שמלך מיהודה ישלוט מירושלים על טריטוריה ישראלית? אם מלך יהודאי לא שלט בשכם או בתרצה, נגד מי מרד ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ישראל? מה מקומו של המלך הבנימיני שאול, ששלט מגבע על נחלת יהודה ועל גשוּר הרחוקה בצפון. על שאלות אלו, ועל פיענוח פרטי החיבור התעמולתי הפן-ישראלי הכלול בספרי שמואל ומלכים, יצטרך חקר הארכיאולוגיה והכתובים להתחקות מחדש, תוך התייחסות למסקנותיהם של פינקלשטיין וסילברמן.
להלן תגובתו של ד"ר דוד ענבר על מאמרו של ד"ר יגאל בן נון:
מאמרו של יגאל בן נון כתוב יפה ויש לו יתרון של ידע על החומר שהוא כותב ומסכם . עם זאת , נשען בן נון על המקובלות המחקריות הקיימות: ימי דוד ושלמה מתוארכים למאות העשירית - תשיעית , בית עמרי מתוארך למאות תשיעית - שמינית והוא מנסה לאשש את עובדת הימצאותו ההיסטורית של בית דוד באמצעות כתובת מישע (הוא מביא את שורה 31 שם נזכר לדעתו הביטוי בית דוד אבל החוקר למייר שהצביע על כך טעה בגדול. אני הגדלתי את הכתובת בדיוק שם ואין שום אפשרות - למרות רצוני לצרף את מסקנתו לחיזוק קיומו של בית דוד - שביטוי זה ייכנס שם ) ובאמצעות כתובת חזאל מתל דן ( שם מופיע הביטוי "בית דוד" במפורש - בפעם הראשונה בתולדות הממצא האפיגראפי החוץ מקראי) - כאמור בהצלחה חלקית.
נסיונו של בן נון לבצע סטטיסטיקה של איזכור שמות בתי מלוכה יהודאיים וישראליים - הינו חסרת משמעות ( ראה שם , עמ' 2) ובכלל לא חשוב בכמה ביטויים מילים ושורות נזכרו אירועים מקראיים. החשיבות היא בטיב התיאורים וביכולת החוקר לשלב אירועים אלה בתעודות חיצוניות (אשוריות , מצריות , בבליות וכדומה) ולאמתם במידה הקרובה ביותר לנתונים הכוללים. אין ספק כי בדומה לאשורים - והרבה לפניהם, כבר נהגו לסכם שנות מלוכה בחצרו של דוד ובחצרותיהם של צאצאיו, כמו בחצרותיהם של מלכי ישראל, והשאלה היא מה הייתה רמת הנגישות של מחברי ספרי שמואל מלכים ודברי הימים לחומר האותנטי שהיה בגנזכים אלה - וכמה ממנו נותר כמקור המשתלב בהיסטוריה המשולבת של ממלכות ישראל ויהודה. סיפורי הנביאים כוללים גם הם חומרים מקבילים לספרי מלכים ודברי הימים
(ישעיהו וירמיהו ולא פחות מהם גם יחזקאל , מיכה ועוד) ומכל מקום באף אחת מתרבויות האזור שמחוץ לעם ישראל לא נעשה סיכום היסטורי והיסטוריוגרפי כסיכומי ההיסטוריה המשולבת של עם ישראל לשופטיו מלכיו וממלכותיו, והמסקנה האישית שלי היא שספרי דברי ימי מלכי ישראל ויהודה חוברו לאחר עיבוד מתוחכם ומדעי של החומרים האנליסטיים של חצרות המלכים השונים למסכת היסטורית בעלת משמעות. באשור הצליחו להגיע לאנאלים מלכותיים אישיים ולא לכלל חיבור היסטורי מלא וכך גם אצל המצרים והבבלים, וברור לחלוטין כי המרקם ההיסטורי העברי לא הורכב מסיפורי אגדה ומיתולוגיה - גם לא בימי האבות ובימי השופטים, שם כבר נערכה עבודה היסטורית משמעותית, עם כרונולוגיה פנימית וכדומה . השם "מנשה", שנתן חזקיה לבנו הנבחר, היה חלק משאיפה לאומית עברית יהודאית שבאה להחזיר את ממלכת יהודה לימי הממלכה העברית שהתקיימה במצרים, וראשון מקימיה היה מנשה בן יוסף. נראה כי מאמרו של בן נון אינו שלם ומותיר שאלות רבות חשיבות המחייבות את החוקר ללמוד לעומקים רבים יותר את הנתונים המקראיים כולם (מהחומש דרך יהושע ושופטים דרך שמואל ומלכים דרך הנביאים וספר תהלים, וכמובן - ביתר עמקות - דרך ספר דברי הימים שחשיבותו המקראית הינה מן המרכזיות.
