קטע ממאמר של גרשם שלום משנת 1942

שם המאמר: על קמיע אחד של ר' יהונתן אייבשיץ ופירושו עליו

מקור: תרביץ, כרך י"ג, חוברת ד', תמוז תש"ב עמוד 243

להלן הקטע

אבל לא ראיתי מי שעמד על עצם הציור הזה של מגן-דוד שמציאותו אינה מובנת כלל מאליה

בקמיעות הישנים, ובפרט לא בתקופת התפשטות הקבלה. פה ושם יש זכר לשימוש בציור זה

שנקרא לרוב בשם "חותם שלמה", אבל טעות היא לחשוב שהציור הזה נפוץ בספרי קבלה

מעשית לפני המאה הי"ז. [14 ]  

ורצוני להעיר כאן על מה שמצאתי בס' תולדות אדם הנ"ל בסי' ע"ה: "קמיע... להרה שלא תפיל את העובר... צריך לקחת קלף צבי... והעור נעבד לשם הפעולה... ותעשה בו ציור מגן דוד וצורת מגן דוד תמצא בסי' קמ"ח [15 ]

מכאן שבזמנו היה עוד צורך להסביר לקורא מהו מגן-דוד, ובאמת נמצא בסי' קמ"ח ציור כזה. ובהמשך דבריו על הקמיע הנ"ל סי' ע"ה הוא מצוה, לכתוב "באמצע החלל של מגן דוד" כמה שילובים של שמות קדושים הנגזרים משם הויה ומסיים "וזה חותם של שלמה המלך ע"ה. בס' תולדות אדם לא נרשם מקור לדברים. בצורה משובשת הם נמצאים גם בהוצאה השנייה של ס' שער הייחודים לר' חיים ויטאל, ושם לא נזכר אלא השם חותם שלמה בלבד.

הערות

[14] בכל הספרות הרבה על ענין מגן דוד, שרובה הגדול דברי הבל, לא מצאתי ביאור מוסמך על קריאת השם מגן דוד על הציור הזה, שנקרא בימי הביניים אצל ערבים יהודים ונוצרים בשם "חותם שלמה". האמת גנוזה גם כאן בספרי המקובלים. עוד ר' אברהם אבולעפיה קורא את החותם הזה בשם הרגיל בימיו )בספר "אמרי שפר". והנה מצינו בסי החשק על ע' שמות של מטטרון שנתחבר בחוגו של ר' אלעזר מגרמיזא שאומר על השם טפטפיה: "גם דוד המלך ע"ה היה לו מגן של זהב והיה חקוק עליו שם ע"ב וטפטפיה היה חקוק תחתיו" (הוצאת לבוב תרכ"ה דף א' ע"ב) ובאמת מצאתי ציור זה בספר הגבול, פרוש על האדרא רבא שבזוהר לר' דוד בן יהודה החסיד בראשית המאה הייד (עיין עליו מאמרי בקרית ספר שנה ד' (כ"י של הסמינריון בניו־יורק דף 15b ונקרא "מגן דוד [של] א"א [אריך אנפין] ולמטה מציור המגן הידוע כתוב השם טפטפיה, וכן שם דף 18a בשם ·מגן דוד [של[] ז"א [זעיר אנפין]". בכתבי יד אחרים של הספר שראיתי נשתבש הציור. מכאן אנו מבינים את השם "מגן דוד" שהקראי יהודה הדסי מזכירו באמצע המאה הי*ב בלי כל הסברה בס' אשכול הכופר סי' רמ"ב: ·סימן זה (הנקרא מגן דוד). אמנם שלש המלים האחרונות נדפסו שם במוקפים ויתכן שאינן אלא הוספת המו"ל במקום עצם הציור שחסר שם אעפ"י שנשאר מקום פנוי בשבילו. וצדק רוברט אייזלר

( Eisler. R-: Himmelszelt und Weltenmantel

, עמי 306 ), ששיער עוד בשנת 1910 שהייתה מסורת אגדית או מגית אצל היהודים בקשר עם המגן

שדוד המלך השתמש בו במלחמותיו אעפ"י שיודעי הספרות האגדית אמרו לו אז שאין אגדה כזאת. ענין זה של השם טפטפיה החקוק על מגן דוד או מתחתיו נמשך לספרי הסגולות והקבלה המעשית וכך נתגבר השם מגן דוד על השם חותם שלמה אף כי בזמן מאוחר למדי.

[15] אין בפקודות על עשיית קמיעות שבספר תולדות אדם זכר למגן דוד אלא כאן ובסי' קי"ז.

טיוטה לאנתולוגיה למגן דוד

עורך: זאב ברקן (124 עמודים)

תוכן העניינים:

קטע מתוך "בקרת התלמוד"  מאת יחזקאל בן יעקב הלוי       2

"מגן דוד" מאת יעקב רייפמן 3

"חקרי לב ﬠל ציור המגן דוד" מאת ישראל בהרב ידידיה יפה מקאליש     6

מדוע נדחו סמלים חלופיים למגן דוד?        8

אגרת של יהודה לייב גורדון בעניין המגן דוד משנת 1894     9

מגן דוד בסיפור של אברהם שלום פרידברג 10

הערך "מגן דוד" באנציקלופדיה היהודית       11

"מגן דוד" מאת הרב ישראל בנדט פייבלזון     14

"מגן דוד" מאת הרב משה גסטר      16

"מגן דוד" מאת נפתלי נוסנבלט        19

מגן דוד: "תולדותיו של סמל" מאת גרשם שלום          32

שני פרקים מתוך "מגן דוד - סמל עתיק של איחוד" מאת דוקטור אשר אדר          42

"סמל השושן: מקורו, משמעותו ותולדותיו בימי קדם" מאת דוקטור זאב גולדמן  53

מגן דוד כממצא ארכאולוגי מאת זאב ברקן  89

מה למגן דוד ולפיתגוראים מאת זאב ברקן  101
המגן דוד כסמל מקודש מאת זאב ברקן 108

The Jewish Origin of the Magen David by Uri Ofir           108

מגן דוד מאת ד"ר משה גסטר

כבר נשאלה שאלה זו כמה פעמים: מאין מוצאו של אותו הסמל, שני משולשים משולבים, שקוראים לו מגן-דוד? ואולם אף תשובה אחת לא מצאתי שתניח את הדעת. היﬠדרן של תעודות עתיקות ומה שרק לﬠיתים רחוקות נמצא זכר לסמל זה בספרות, הביא לידי מסקנה שמוצאו קרוב לנו בזמן מאד. ﬠם זה נשארה בלי תשובה השאלה: משום מה ניתן לסמל זה בﬠל שש הקצוות (היקסגון) השם “מגן-דוד". האומנם יש ידיים להשערה, שדווקא כזו היתה צורתו של מגן הגיבורים אשר לדוד?

והנה נמצאה צורה זו חקוקה בבניינים יותר ﬠתיקים משיכלו לשער. למשל: בשﬠר העליון של בית הכנסת העתיק בגליל, שנבנה ודאי במאה השנייה או השלישית לספירה הרגילה, וכן בקמעות עתיקות, שנמצאו בתוך ה"גניזה" במצרים. ושגם הן עתיקות מאד. ואולם לתימהוננו נמצא גם ﬠל שולי הגיליונות של מגלות-קסמים יוניים שבמוזיאום הבריטי. אלה האחרונים אמנם נכתבו גם הם באותו הזמן בﬠרך שבו נבנה בית הכנסת הגלילי (במאה השנייה או השלישית), אבל כל קמיﬠ וצירופיי-קסמים, שאנו מוצאים עכשיו ודאי שהם העתקות מכתבים כאלו יותר ﬠתיקים. הרי אין לשכוח, שהמגיה היא הבריה היותר משמרת בﬠולם. אין לשנות בקמיﬠ' בציוריה וצירופי אותיותיה, אף קוצו של יוד, אם אינם רוצים, שתפסל ותאבד את כל כחה. השינוי היותר קל בשרטוט, התרשלות כל שהיא בהעברת הקווים והתלכדותם זה לזה, כבר גורמים לביטולה הגמור של כוח השפﬠתה. נזכור נא את הפינטגון, או ציור הקסמים בﬠל חמשת הקצוות, בסף חדרו של פויסט, שלא היה מרושם כהוגן. ועל ידי כך ניתנה היכולת למפיסטו לקרוא ﬠ׳׳י השבﬠה את העכבר, שﬠוד הוסיף לטשטש את הקווים ﬠד שנטל כוחו לגמרי. יוצא, איפוא, שאם אנו מוצאים את הציור בﬠל שש הקצוות אפילו בכתבים מאוחרים של צירופי המגיה, ודאי שהוא מסור להם ממסורת יותר קדומה.

ואולם סימבולים ממין זה משמשים תמיר לתכליות שונית. קודם כל  בצורות הנדסיות כאלו הוראה לרעיונות פילוסופיים ומטפיסיים והן משמשוֹת בעיקר לכוונים מיסטיים. הם מחברים את המיסטיקה של המספרים ﬠם המיסטיקה של הצורות. כוונים אלו, שמיחסים אותם לפיתגורס, מקורם בחכמת הסוד המזרחית, שהרי פיתגורס עצמו הביאם משם ביחד ﬠם שאר תורות ולמודים שרכש לו שם. אם כבר היו חכמות אלו גם בארץ-ישראל ובמצרים ﬠוד לפני פיתגורס ובית מדרשו,-  קשה להגיד בבירור; אין זה מן הנמנע, ומה גם לאחריי שנודﬠ לנו, כי מיסיונרים בודדהים כבר ﬠברו בארצות אלו בימים קדומים והללו ודאי הביאו ﬠמם, ביחד ﬠם תורתם, גם אותם הכוונים במספרים וצורות. צריך לזכור שאותיות האלפא-ביתא משמשות גם למספרים וככה נוצרה מיסטיקה מכופלת, שﬠשתה כווניה גם באותיות וגם במספרים. אין כאן המקום לעמוד יותר ﬠל עניין זה. ﬠד כמה חדרה נטייה זו לעמקי חיי הרוח וביחוד לתוך חיי הנפש הכמוסים, אפשר לראות מתוך הספקולציה העצומה, שצמחה מסביב לְ"שם המפורש". הקבלה מממשת את הלמודים האלו במﬠשה כל כמה שהיא ﬠוסקת במשחק זה של אותיות ומספרים. בספרי האורים של הסיביליות־היהודיות, שהתקיימו במאה השנייה קודם לספירתם, כבר יש למצוא צירופי גימטריות שלמים, והבקי בספרי פילון יודﬠ כמה היה משתמש נם הוא במיסטיקה זו של המספרים. ואולם נשוב נא לענייננו ﬠ"ד ה"מגן דוד".

כל מה שנתבטא במספרים חזר- ונתבטא בצורה הנדסית. ﬠל דבר ﬠרכו של המשולש במיסטיקה הנוצרית אין מן הצורך לספר. לצורות ההנדסיות ייחסו כוח טמיר סודיי, כמו לצירופי המספרים; וכשם שאלה האחרונים שמשו יסוד להשבﬠות וכשופים, כך השתמשו לצורך זה גם בצורות סימבוליות. תיאורן בלבד כבר נחשב לסגולה, והנושא סמל כזה מובטח שינצל מכל מיני מזיקים ורוחות רﬠות- ביחוד חשוב היה בﬠל חמשת הקצוות (פינטגון) מפאת האפשריות הרבות של צירופים ממתמטיים הכלולים בו, וגם מפאת זה שאפשר לתארו במשיכת קולמוס אחת אי-נפסקת. ואולם תיאורים כאלה היו משמשים גם לקישוטים ונוי. היחס בין קישוטים וקמיﬠות הולך ומתברר יותר ויותר, כל כמה שמרחיקים להתבונן ﬠד נבכי ההיסטוריה שלהם; בהמשך הזמנים הקמיע נעשית לקישוט וגם להיפך, הקישוט מסגל לו סגולתו של קמיﬠ. דבר זה האחרון מתהווה, כשאיזה סמל משמש מתחלה ובמקורו כﬠין זיכרון וסימן לאיזו אישיות מצוינה. הסימן מעורר את דמותו של האיש או של איזה רעיון, שהוא מורה ﬠליו, בדבר שאנו רואים לרוב בחותמות של בתי אבות ושל ﬠרים ומדינות. יותר מכל אפשר לראות זאת בצורות שﬠל המטבעות, שהוצקו בזמן קדום במקומות שונים, ושיש להן תמיר בצדם האחד איזו דמות סימבולית. אין לשכוח גם כן, שאלי מצרים ויוון העתיקים היו מצוירים בדמויות מוחשיות מיוחדות. הצלב האלכסוני  (Crux Ansata) של איזיס הרי יש לו ﬠרך מיוחד; בהיותו מתחלה סמל החיים.

הוא נﬠשה לאחר זמן ובדרך  הדרגית לסמל הנצרות. אמנם רבים - אבל מעוניינים - אינם רוצים להודות בכך, אבל אמת היא. דוגמאות מﬠין זה אפשר למצוא הרבה, ﬠד אין סוף.

אנו רואים, איפוא, סמנים מתמטיים-מיסטיים, סמלים וקישוטים מיסטיים, שמשתלבים זה בזה ונכנסים זה בתחומו של זה וצורה אחת משמשת לכמה וכמה הוראות. ובדרך זו יתבאר גם מוצאו של המגן-דוד. גם הוא מיוסד על הﬠרך המשולש הזה. אין ספק שבראש וראשון היה שש־הקצוות, כמו חמש-הקצוות, משמש בעיקר לספקולציה חשבונית- סודיית. כבר מצד היותו שילוב של שני משולשים, הוא נותן מקום רחב לספקולציה כזו. ואין פלא, איפוא, שהוא מופיע בתור אות-קסמים גם במגלות של היוונים וגם בקמיﬠוח של היהודים. מתחלה אין זה קישוט, אלא סמל מגי בלבד. אבל לאחרי זמן הוא הולך ונﬠשׁה גם לקישוט ונוי, וכשם שגם שאר הדמויות ההנדסיות מצטיירות לשם הידור בראש ﬠמודי-הפאר והבניינים האמנותיים, וכמו שמשתמשים בחמש-הקצוות ובעיגול בשליבת זרי פרחים, כך משתמשים גם בשש-הקצוות לשם קישוט והידור בשﬠרי בתי הכנסיות. ואולם אין הדבר מוחלט אם אין עדיין לדמות זו גם כאן ﬠרך סימבולי, והרעיון הזה מביאנו לשימושו האחרון של סמל זה בתור "מגן-דוד".

 בדמות זו של שש-קצוות אפשר לראות גם כן סמל הכוכב, שבניגוד לחמה ולבנה, שהיו מצטיירים בדמות עיגול שלם וחצי-עיגול, היו רגילים לציירו בדמות שש קרני־אור מתפזרים מתוך נקודה מרכזית. קישורו של סמל זה לשמו של דוד נובע בלי ספק ממקור הרעיון המשיחי. בנגוד לסמליהן של שאר הדתות הורגש הצורך באיזו דמות מוחשית אחרת לאמונת המשיח, בשﬠה שתנועת הלבבות גברה והגיﬠה למרומה. כידוע, היה הכתוב "דרך ככב מיעקב" (במדבר - כ"ד, י"ז) מתפרש כבר בימי החשמונאים ﬠל המשיח המקווה. ומכאן גם אגדת הכוכב שבברית החדשה, שמקורה ודאי במסורה ﬠתיקה זו. ואולם ﬠוד ביתר שאת פירוש זה תופס מקום בימי בר-כוזיבא, שﬠל יסוד אותו הכתוב הוא מכנה ﬠצמו בר-כוכבא ולכנוי זה מסכימים גם רבי עקיבא ותלמידיו הנלהבים. והיה הדבר טבעי למדי לקשור את אותה הדמות של הכוכב לשמו של דוד, אבי אבותיו של המשיח. הכוכב נﬠשה, איפוא, לסמל המשיח, ובדרך זו נﬠשה גס למוניטין וסמל בשלטו ומגנו של דוד המלך. במלים אחרות: הכוכב המצויר במגנו של דוד הוא הסמל הלאומי של ﬠם הﬠברים בנגוד לצלב ולסמליהם של שאר הﬠמים, ﬠובדי האלילים, המצוירים בשﬠרי היכליהם והחקוקים במטבעותיהם. יתכן, איפוא, להעמידו גם בשﬠר בית הכנסת כסמל התקווה הלאומית להגיﬠ ל"דריכת הכוכב" וללכת אחריו באמונה. וכך נשמרה דמות זו בהכרת הﬠם בתור סמל לאומי, בתור זכר למגנו של דוד, מבלי ידיעה נכונה ביחס המקורי שבין הכוכב, הסמל ואישיותו של דוד. 

ﬠרכו המגי של סמל זה לא נפחת על ידי כך במאומה; שם הוא משמש לתכליות אחרות, ועל ירי זה שנקשר אל הקמיﬠ, הובטח לו קיומו ﬠד היום הזה. אני חושב שﬠל ידי חקירה השוואתית זו אפשר לחשוב את שאלת מקורו של המגן־ דוד לנפתרת. 

אני נותן כאן קטﬠ מקמיﬠ, שנמצאה ב"גניזה", ושהיא נמצאת עכשיו ברשותי. היא נכתבה אמנם, כנראה, במאה העשירית, אבל אין ספק, שאינה אלא העתק ממקור יותר קדום בכמה מאות שנה, שהרי תכנה מתאים בכל להשבﬠות הארמיות, שאנו מוצאים בכלי החרס, המתגלים בחפירות מימות המאה השנייה והשלישית.

הערה:

ד"ר משה גסטר (1856-1939) חוקר, רב הקהילה הספרדית בלונדון, ציוני, וידיד של הרצל. 

מקור: מילגרוים רימון, ראשון לינואר 1923 

מגן דוד בתכשיט היהודי בארצות האסלאם

"בצפון אפריקה נוצרו תכשיטים, במיוחד קמעות, שעוטרו במג דוד או עוצבו בצורת מגן דוד. צורה זו מופיעה גם כן על תכשיטים רבים מאיראן. למגן דוד משמעות מגית, שמקורה אינו ברור לנו, ולו שתי צורות אופייניות. האחת בעלת חמישה קדקודים (חותם שלמה), והשנייה בעלת שישה קדקודים. שתי הצורות היו כבר ידועות לעמי הקדם בארץ ישראל, בהודו, בבבל ובמצרים  כעיטור וכסמל שבכוחו לגרש כוחות מזיקים ('עין הרע'). מן המאה ה־ 11 ואילך החל השימוש במגן דוד ובחותם שלמה להתפשט עד המאה ה־17, ורק במאה ה־19 הוא נעשה לסמל היהודי המובהק. לכן סביר להניח שרוב התכשיטים המעוטרים במגן דוד שנוצרו בצפון אפריקה החל מן המאה ה־19, אך לא בהכרח כולם, נעשו בשביל יהודים".

מקור:

חסון, רחל. “בין התכשיט המוסלמי לתכשיט היהודי בארצות האסלאם. פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח

” Pe'amim: Studies in  Oriental Jewry,no. 11, 1982, pp. 17–26.

רקע לתפוצתו של המגן דוד בקרב היהודים בארצות האסלאם

 "בעוד שיהודי אירופה העדיפו במאה ה-19 ובתחילת ה-20 להציב במרכז תשמישי הקדושה את לוחות הברית, נמצא שהמגן-דוד מועדף כקישוט כלי קודש דווקא בארצות האסלאם. תפוצתו של סמל זה באמנות הליטורגית של צפון אפריקה או טורקיה מעוררת תמיהה, לאור העובדה שהארצות הללו לא היו בשורה הראשונה של תפוצת ההשכלה ורעיונות האמנציפציה. מגן-דוד השתלב בתשמישי קדושה אלו בדומה לשילובם של צורות עגולות קוסמיות או של שושני הרוחות. אפשר להסיק מכך שהשתלבותו של הסמל הזה באמנות היהודית השימושית בארצות האסלאם כללה גם את מטענו המיסטי והקוסמי. בנוסף לכך, חדרה הצורה כהשפעה אירופית חדשנית והייתה לחלק מהמסורת העממית. שתי המגמות, ההמשכיות המיסטית והפולקלוריסטית והחיקוי של חדירות אירופאיות, היוו רקע לתפוצתו של המגן-דוד בקרב היהודים בארצות האסלאם".

מקור:

הוברמן, אידה, and Ida Huberman. “Symbolism in Jewish Art Before the Emancipation and the Changes That Followed in Its Wake / סמלים באמנות היהודית לפני האמנציפציה והשינוי בעקבותיה.” Proceedings of the World Congress of Jewish Studies / דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, ח, 1981, pp. 113–118.