כבר
נשאלה שאלה זו כמה פעמים: מאין מוצאו של אותו הסמל, שני משולשים משולבים, שקוראים לו
מגן-דוד? ואולם אף תשובה אחת לא מצאתי שתניח את הדעת. היﬠדרן של תעודות עתיקות ומה
שרק לﬠיתים רחוקות נמצא זכר לסמל זה בספרות, הביא לידי מסקנה שמוצאו קרוב לנו בזמן
מאד. ﬠם זה נשארה בלי תשובה השאלה: משום מה ניתן לסמל זה בﬠל שש הקצוות (היקסגון) השם
“מגן-דוד". האומנם יש ידיים להשערה, שדווקא כזו היתה צורתו של מגן הגיבורים אשר
לדוד?
והנה
נמצאה צורה זו חקוקה בבניינים יותר ﬠתיקים משיכלו לשער. למשל: בשﬠר העליון של בית הכנסת
העתיק בגליל, שנבנה ודאי במאה השנייה או השלישית לספירה הרגילה, וכן בקמעות עתיקות,
שנמצאו בתוך ה"גניזה" במצרים. ושגם הן עתיקות מאד. ואולם לתימהוננו נמצא
גם ﬠל שולי הגיליונות של מגלות-קסמים יוניים שבמוזיאום הבריטי. אלה האחרונים אמנם נכתבו
גם הם באותו הזמן בﬠרך שבו נבנה בית הכנסת הגלילי (במאה השנייה או השלישית), אבל כל
קמיﬠ וצירופיי-קסמים, שאנו מוצאים עכשיו ודאי שהם העתקות מכתבים כאלו יותר ﬠתיקים.
הרי אין לשכוח, שהמגיה היא הבריה היותר משמרת בﬠולם. אין לשנות בקמיﬠ' בציוריה וצירופי
אותיותיה, אף קוצו של יוד, אם אינם רוצים, שתפסל ותאבד את כל כחה. השינוי היותר קל
בשרטוט, התרשלות כל שהיא בהעברת הקווים והתלכדותם זה לזה, כבר גורמים לביטולה הגמור
של כוח השפﬠתה. נזכור נא את הפינטגון, או ציור הקסמים בﬠל חמשת הקצוות, בסף חדרו של
פויסט, שלא היה מרושם כהוגן. ועל ידי כך ניתנה היכולת למפיסטו לקרוא ﬠ׳׳י השבﬠה את
העכבר, שﬠוד הוסיף לטשטש את הקווים ﬠד שנטל כוחו לגמרי. יוצא, איפוא, שאם אנו מוצאים
את הציור בﬠל שש הקצוות אפילו בכתבים מאוחרים של צירופי המגיה, ודאי שהוא מסור להם
ממסורת יותר קדומה.
ואולם
סימבולים ממין זה משמשים תמיר לתכליות שונית. קודם כל בצורות הנדסיות כאלו הוראה לרעיונות פילוסופיים
ומטפיסיים והן משמשוֹת בעיקר לכוונים מיסטיים. הם מחברים את המיסטיקה של המספרים ﬠם
המיסטיקה של הצורות. כוונים אלו, שמיחסים אותם לפיתגורס, מקורם בחכמת הסוד המזרחית,
שהרי פיתגורס עצמו הביאם משם ביחד ﬠם שאר תורות ולמודים שרכש לו שם. אם כבר היו חכמות
אלו גם בארץ-ישראל ובמצרים ﬠוד לפני פיתגורס ובית מדרשו,- קשה להגיד בבירור; אין זה מן הנמנע, ומה גם לאחריי
שנודﬠ לנו, כי מיסיונרים בודדהים כבר ﬠברו בארצות אלו בימים קדומים והללו ודאי הביאו
ﬠמם, ביחד ﬠם תורתם, גם אותם הכוונים במספרים וצורות. צריך לזכור שאותיות האלפא-ביתא
משמשות גם למספרים וככה נוצרה מיסטיקה מכופלת, שﬠשתה כווניה גם באותיות וגם במספרים.
אין כאן המקום לעמוד יותר ﬠל עניין זה. ﬠד כמה חדרה נטייה זו לעמקי חיי הרוח וביחוד
לתוך חיי הנפש הכמוסים, אפשר לראות מתוך הספקולציה העצומה, שצמחה מסביב לְ"שם
המפורש". הקבלה מממשת את הלמודים האלו במﬠשה כל כמה שהיא ﬠוסקת במשחק זה של אותיות
ומספרים. בספרי האורים של הסיביליות־היהודיות, שהתקיימו במאה השנייה קודם לספירתם,
כבר יש למצוא צירופי גימטריות שלמים, והבקי בספרי פילון יודﬠ כמה היה משתמש נם הוא
במיסטיקה זו של המספרים. ואולם נשוב נא לענייננו ﬠ"ד ה"מגן דוד".
כל מה
שנתבטא במספרים חזר- ונתבטא בצורה הנדסית. ﬠל דבר ﬠרכו של המשולש במיסטיקה הנוצרית
אין מן הצורך לספר. לצורות ההנדסיות ייחסו כוח טמיר סודיי, כמו לצירופי המספרים; וכשם
שאלה האחרונים שמשו יסוד להשבﬠות וכשופים, כך השתמשו לצורך זה גם בצורות סימבוליות.
תיאורן בלבד כבר נחשב לסגולה, והנושא סמל כזה מובטח שינצל מכל מיני מזיקים ורוחות רﬠות-
ביחוד חשוב היה בﬠל חמשת הקצוות (פינטגון) מפאת האפשריות הרבות של צירופים ממתמטיים
הכלולים בו, וגם מפאת זה שאפשר לתארו במשיכת קולמוס אחת אי-נפסקת. ואולם תיאורים כאלה
היו משמשים גם לקישוטים ונוי. היחס בין קישוטים וקמיﬠות הולך ומתברר יותר ויותר, כל
כמה שמרחיקים להתבונן ﬠד נבכי ההיסטוריה שלהם; בהמשך הזמנים הקמיע נעשית לקישוט וגם
להיפך, הקישוט מסגל לו סגולתו של קמיﬠ. דבר זה האחרון מתהווה, כשאיזה סמל משמש מתחלה
ובמקורו כﬠין זיכרון וסימן לאיזו אישיות מצוינה. הסימן מעורר את דמותו של האיש או של
איזה רעיון, שהוא מורה ﬠליו, בדבר שאנו רואים לרוב בחותמות של בתי אבות ושל ﬠרים ומדינות.
יותר מכל אפשר לראות זאת בצורות שﬠל המטבעות, שהוצקו בזמן קדום במקומות שונים, ושיש
להן תמיר בצדם האחד איזו דמות סימבולית. אין לשכוח גם כן, שאלי מצרים ויוון העתיקים
היו מצוירים בדמויות מוחשיות מיוחדות. הצלב האלכסוני (Crux Ansata)
של איזיס הרי יש לו ﬠרך מיוחד; בהיותו מתחלה סמל החיים.
הוא
נﬠשה לאחר זמן ובדרך הדרגית לסמל הנצרות. אמנם
רבים - אבל מעוניינים - אינם רוצים להודות בכך, אבל אמת היא. דוגמאות מﬠין זה אפשר
למצוא הרבה, ﬠד אין סוף.
אנו
רואים, איפוא, סמנים מתמטיים-מיסטיים, סמלים וקישוטים מיסטיים, שמשתלבים זה בזה ונכנסים
זה בתחומו של זה וצורה אחת משמשת לכמה וכמה הוראות. ובדרך זו יתבאר גם מוצאו של המגן-דוד.
גם הוא מיוסד על הﬠרך המשולש הזה. אין ספק שבראש וראשון היה שש־הקצוות, כמו חמש-הקצוות,
משמש בעיקר לספקולציה חשבונית- סודיית. כבר מצד היותו שילוב של שני משולשים, הוא נותן
מקום רחב לספקולציה כזו. ואין פלא, איפוא, שהוא מופיע בתור אות-קסמים גם במגלות של
היוונים וגם בקמיﬠוח של היהודים. מתחלה אין זה קישוט, אלא סמל מגי בלבד. אבל לאחרי
זמן הוא הולך ונﬠשׁה גם לקישוט ונוי, וכשם שגם שאר הדמויות ההנדסיות מצטיירות לשם הידור
בראש ﬠמודי-הפאר והבניינים האמנותיים, וכמו שמשתמשים בחמש-הקצוות ובעיגול בשליבת זרי
פרחים, כך משתמשים גם בשש-הקצוות לשם קישוט והידור בשﬠרי בתי הכנסיות. ואולם אין הדבר
מוחלט אם אין עדיין לדמות זו גם כאן ﬠרך סימבולי, והרעיון הזה מביאנו לשימושו האחרון
של סמל זה בתור "מגן-דוד".
בדמות זו של שש-קצוות אפשר לראות גם
כן סמל הכוכב, שבניגוד לחמה ולבנה, שהיו מצטיירים בדמות עיגול שלם וחצי-עיגול,
ﬠרכו
המגי של סמל זה לא נפחת על ידי כך במאומה; שם הוא משמש לתכליות אחרות, ועל ירי זה שנקשר
אל הקמיﬠ, הובטח לו קיומו ﬠד היום הזה. אני חושב שﬠל ידי חקירה השוואתית זו אפשר לחשוב
את שאלת מקורו של המגן־ דוד לנפתרת.
אני נותן כאן קטﬠ מקמיﬠ, שנמצאה ב"גניזה", ושהיא נמצאת עכשיו ברשותי. היא נכתבה אמנם, כנראה, במאה העשירית, אבל אין ספק, שאינה אלא העתק ממקור יותר קדום בכמה מאות שנה, שהרי תכנה מתאים בכל להשבﬠות הארמיות, שאנו מוצאים בכלי החרס, המתגלים בחפירות מימות המאה השנייה והשלישית.
אני נותן כאן קטﬠ מקמיﬠ, שנמצאה ב"גניזה", ושהיא נמצאת עכשיו ברשותי. היא נכתבה אמנם, כנראה, במאה העשירית, אבל אין ספק, שאינה אלא העתק ממקור יותר קדום בכמה מאות שנה, שהרי תכנה מתאים בכל להשבﬠות הארמיות, שאנו מוצאים בכלי החרס, המתגלים בחפירות מימות המאה השנייה והשלישית.
הערה:
ד"ר
משה גסטר (1856-1939) חוקר, רב הקהילה הספרדית בלונדון, ציוני, וידיד של הרצל.
מקור: מילגרוים רימון, ראשון לינואר 1923
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה