אמן ויצירה: פרופסור זמירה מברך

מתוך ערב הפתיחה לתערוכה של קבוצת האמנים "ולא הצלחתי להגיד" ואמנים אורחים, פרויקט מס' 5 : " אלבום מגן דוד ",

"בית העיתונאים" תל אביב 17 אפריל 2008

דברים לפתיחת התערוכה: אלבום מגן-דוד

זמירה מברך

התערוכה "אלבום מגן-דוד" נפתחה ערב פסח, בשנת השישים למדינת ישראל. הקשר בין מגן דוד ומדינת ישראל הוא ברור ואין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אך מה הקשר בין מגן-דוד וחג הפסח? לשאלה זו תשובות אחדות. ראשית, קערת הפסח מסודרת בצורת מגן-דוד. כשנשב מחרתיים אל מול הקערה נזכר כולנו בתערוכה שלנו. שנית, על פי הקבלה יש במגן-דוד שבע נקודות – שש נוצרות מהקודקודים של ששת המשולשים הבונים את המגן-דוד והנקודה השביעית היא הנקודה האמצעית. גם המילים "ליל-הסדר" בנויות משבע אותיות -- שלש אותיות (ליל), שלש אותיות (סדר) והאות הא באמצע. לבסוף, פסח נחוג שבעת ימים – במגן דוד, כאמור, שבע נקודות.

מגן-דוד נוצר משני משולשים גדולים שווי צלעות, העומדים במהופך זה על גבי זה ומסמלים זכר ונקבה. ההצבה של שני המשולשים הגדולים יוצרת שישה משולשים שווי צלעות ומשושה משוכלל. הצורה כולה סימטרית בכל הכיוונים ובעלת תכונות מתמטיות מדהימות, שלא זה הזמן והמקום לדבר עליהן.

ראינו מה הקשר בין מגן-דוד לפסח. אך כיצד מתקשרת צורה זו לדוד המלך? וכיצד היא מתקשרת למגן שלו? למיטב ידיעתי, אין ממצא ארכיאולוגי שבו מצויר "מגן-דוד" על גבי מגן. יש אומרים כי הכינוי "מגן-דוד" ניתן כיוון שבמילה דוד האות "דלת" מופיעה פעמיים. אות זו נכתבת בעברית עתיקה כמו משולש, בדומה לדלתא ביוונית. שתי אותיות הדלת (ה"דלתות") יוצרות מגן-דוד. והמגן מניין? מגן בדרך כלל עשוי ממתכת. ברם, כדי לחסוך, דוד המלך הצמיד למגן מאחור שתי רצועות עור לאחיזה, שיצרו צורה של "מגן-דוד". דבר זה מלמדנו שבעיות תקציביות היו גם בעבר וכי מלחמות הן לא המצאה של דורנו.

מפתיעה למדי היא העובדה כי השימוש ב"מגן-דוד" כסמל לא החל מקדמא דנה. הוא קיבל תאוצה במאה ה-20 עם אימוץ ה"מגן-דוד" כסמל על ידי התנועה הציונית, שיבוצו בדגל המדינה, הפיכתו לסמל של מדינת ישראל, והצגתו כמייצג הלשון העברית במחשב.

התערוכה שלנו משתלבת בתהליכים אלה ולוקחת אותם צעד אחד קדימה. התערוכה אינה רק ייצוג של העבר, אלא גם ניתוח של ההווה, עם מבט לעתיד. זוהי תמונת מצב עכשווית, מראה של מקום וזמן, שישים שנה למדינת ישראל.

היטיבה להביע את המצב האוצרת, עמילי גלבמן:

"אנחנו נולדים לתוך מציאות שאין לנו שליטה עליה. המגן-דוד מסתכם בסך הכל בשני משולשים הפוכים היוצרים סמל, אותו סמל מוטבע בנפשנו מרגע צאתנו לאוויר העולם. הוא נותן לנו זהות, מסורת, סביבה, מנהגים, אמונות, ויוצר דרך חיים. הוא גם הביא עלינו רדיפות, רציחות, מלחמות, אסונות, אכזריות וכאב שרודף אותנו וחי בתוכנו". דבריה של עמילי באים לידי ביטוי בכל אחת מהעבודות המוצגות כאן.

ניתן לחלק את העבודות לשלוש קבוצות: עבודות המתייחסות ליהדות, לשואה ולמדינה. מקוצר זמן, אנתח בקצרה כל קבוצה, תוך התייחסות למדגם עבודות מתוך אותה קבוצה.

העבודות המתייחסות ליהדות יונקות מהקבלה ומהמסורת. לדוגמה, עבודתו של דיק בן דור מציגה את שבעת ימי הבריאה. כפי שכבר אמרנו, למספר שבע יש משמעות מיוחדת בקבלה ובמסורת. שבע הוא מספר הנקודות במגן-דוד, מספר הקנים במנורה, מספר הרקיעים, מספר ימי הבריאה, מספר השבתות התמימות בין חג החירות וחג מתן תורה ועוד. גם עבודתה של רלי וסר, המשלבת את המגן-דוד עם המנורה, מבוססת על 7. את ההגנה האלוהית נותנת לנו דבורית בן שאול בשלושה בקבוקים, שגם בהם חוזר מוטיב המגן-דוד.

אהוד שחורי המשיג את המגן-דוד בצורה שונה לחלוטין. בעבודתו, המגן-דוד משמש להוקעה, בדומה להוקעה על הצלב. באופן מפורש יותר איחדו את סמלי הדתות חווה יהב, מייקל מייטל, ושמעון המאירי. תוך שימוש במדיה שונות, ציור, צילום והולוגרמה, הם שילבו בין הצלב, הסהר ומגן-דוד. חווה יהב, לעומתם, התבססה על דגל פלסטין כמצע אשר בתוכו מקווקווים צלב ומגן-דוד. היא השתמשה בארבעת הצבעים בהם התחיל העולם לפי הקבלה: לבן כמייצג האינסוף, אדום – בריאה, ירוק – יצירה, ושחור –מלכות.

העבודות המתייחסות לשואה ולמדינה הן עבודות חזקות המביעות, כמעט כולן, תחושה של עוצמה ושבריריות, זהות וכאב, גאווה ואכזבה. עמילי גלבמן, לדוגמה, בת למשפחה ניצולת שואה, בנתה את עבודתה מחומרים שונים, את חלקם כיסתה בלבן, כשהיא מביעה בצורה זו או אחרת הסתר פנים, מחביאה את הכאב. אך מתוך ההסתר מבצבצים בעבודתה מגני-דוד, סמלו של העם היהודי. גם עבודתו של צבי נדב רוסלר מראה את המלכודת בה אנו נמצאים מאנטוורפן 1942 ועד היום. עבודה רבת הבעה היא עבודתו של מרטין קיזלשטיין המציג את התלייה, הקולב, היהודי התלוי בבגד אסירים והטלאי הצהוב ממנו איננו יכולים להשתחרר. סבינה סעד הביעה גם היא את כאבה בעבודה בה מוצגת הגדר המצמררת של מחנות הריכוז והמנורה המשולבת בששה מגני דוד המסמלים את ששת המיליונים שנהרגו בשואה. יוסי רגב, גם הוא דור שני לשואה, מבטא תסכול, צעקה בדומה למונק, אכזבה ומרירות. רק בעבודתה של נאווה סידון מובעת תקווה, כפי שהיא מסבירה: "הכול בידינו, אנחנו יכולים להתחיל מחדש ולינוק מכוחו של המגן דוד". האומנם???

כך אנו מתחברים לקבוצה השלישית של העבודות – עבודות על המדינה ומשמעותה. גם בקבוצה זו, נראתה מחאה – מחאה בצבע וברגישות, מחאה גדולה וסימבולית. חדווה זלוטר הציגה את מצב המדינה, שישים שנה לאחר היווסדה: מצד אחד שורשיות עמוקה המוצגת בלבן (סמל הטוהר?), ומאידך המצב הרעוע, המלחמות וכל הכרוך בהן, כשהיא שואלת את עצמה, ובעצם את כולנו: "מה יהיה על הגוף הלבן השברירי הזה? האם ישרוד? האם יתחזק?" את הפחד להיות לבד או ביחד מבטאת ענבל קורץ כשהיא "שוברת" את המגן דוד, לשלושה חלקים המוצבים יחד כמו בתוך סורגים. יוצאות דופן הן עבודתה הצבעונית של אופירה אוריאל, שארגה יחד ששים מגני-דוד כ-60 שנות המדינה ועבודת הפיסול של נעמי רותם שהושיבה שבע (שוב שבע!) נשים מתרבויות שונות על מגן-דוד גדול מימדים (155 ס"מ).

גם העבודה שלי "טוב להודות" מראה את שברירותו של המגן-דוד. זהו מגן-דוד מרחף, לא יציב, לא שלם, שחור, ובכל זאת מגן-דוד על כל ההשתמעויות הנובעות ממנו. העבודה נקראת "טוב להודות" כי "טוב להודות" היא תפילה, וגם מצב נפשי היונק מזרם הפסיכולוגיה החיובית: אם נחשוב ש"טוב להודות", לא רק שנמצא על מה להודות, אלא גם נתפקד באופטימיות. אולם, טוב להודות היא גם אמירה המצביעה על החצי הריק של הכוס: הבה נודה -- זה המצב. כל זה מתוך כפות ידיים המבטאות ברכת כוהנים ומשמעויות נוספות. אם תרשו לי, אני רוצה לצטט מקונספט היצירה שלושה משפטים המתקשרים לדברים שנאמרו לעיל:

"מכל מאה, 28 משתמטים משירות צבאי, 35 מתל-אביב, 53 מירושלים רבתי. נזקקים למד"א ואולי גם לזק"א, שלא נדע. חוזרים בארון, תמיד אחד יותר מדי. טוב להודות!

זה הזמן להודות בשמי ובשם כל האומנים לזאב ברקן שיזם את התערוכה, לעמילי גלבמן, האוצרת, שעבדה ללא לאות כדי שהתערוכה תצא אל הפועל, ולכולכם שהייתם איתנו.

חג שמח!