[ב] הציץ בעל שלושת העלים כאות סמל של המלוכה

[ב] הציץ בעל שלושת העלים כאות סמל של המלוכה ויחסו אל הנזר

סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן

פרק יח מתוך 23 פרקים

מן העובדה שסמל הציץ בעל שלושת העלים, בצורת 'פטורי ציצים',

שימש חלק אינטגראלי בעיטור מקדש שלמה עולה ההשערה הסבירה 

שגם בתקופת המלוכה היה זה אות סמל של הכהונה.

אך נראה שלא כן היה הדבר. אין למצוא כל רמז לכך בטקסט המקראי,

ואף בפירוט בגדי הכהונה ביח' מד יז-יט, המוסר לבטח את הנוהג 
הקדם בבלי,

נמנים כקישוטי הראש רק 'פארי הפשתים' אך לא ציץ הזהב.

דומה שבתקופת המלוכה ציץ הזהב הפסיק לשמש כסמל הסגולי 
של הכהונה.

יש להניח שכל עוד בית אהרן ובית עלי היו קיימים נמסר ציץ 
הזהב כאות סמל של הכהונה מדור לדור. 
אך עם מות עלי ובניו (שמ"א ד יז-יח)  והשמדת כוהני נוב

 על ידי שאול (שם כב יח-יט), בא הקץ על הכהונה המסורתית,

 ועימה על המנהגים הפולחניים הדתיים הקשורים בה. מאוחר יותר,

 בימי דוד ושלמה, חלו שינויים יסודיים.

פונקציות דתיות חשובות עברו כעת לידי המלוכה. המלך נחשב 
לנציג האל על פני האדמה וקודם כול למגן ושומר על התורה. 
על ידי המשיחה מתמלא הוא ברוח ה', מתקדש ונאסר המגע באישיותו. 37

אמנם בימי דוד נתמנה בית כוהנים חדש, בית צדוק, אולם סמכויותיו הדתיות

 הפולחניות היו מוגבלות לעומת הסמכות הדתית והרוחנית המלאה של בית

 אהרן. כוהני בית צדוק היו כפופים לשלטון בית המלוכה; משליטים רוחניים 

ברשות עצמם הם נהפכו כעת לפקידים.

העובדה שהציץ בעל שלושת העלים היה חלק אינטגראלי של עיטור בית

 המקדש מעידה שהוא לא נשכח ומסורתו היתה שרירה וקיימת אך דומה

 שהוא הועבר כעת מהכהונה למלכות.

עיטור הראש של המלך וסמלו המלכותי הסגולי הוא הנזר. הנזר,

בהקשר של הכתרת אהרן, נזכר במקרא בשמ' כט (הש' עמ' 215),

וצירופו עם ציץ הזהב – בשמ' לט ובוי' ח (לעיל). האם צירף זה חל כבר 
בזמן המלוכה או שמא רק בתקופת הבית השני, 
בפרק הזמן הקצר של אוטונומיה מלאה של השלטון

היהודי בימי תלמי הראשון, אחרי 320 לפנה"ס? 38

הנזר כסמל מלכותי של מלכי יהודה מופיע לראשונה במקרא 
בקשר למות שאול.

אותות המלכות, שהובאו אל דוד על ידי העמלקי שהמית את שאול
 בעת הקרב בגלבוע

 (שמ"ב א י) היו נזר ואצעדה; על הציץ כאות מלכותי אין אנחנו
 שומעים עדיין.

יש להניח שמכאן ואילך האות המלכותי של הנזר נעשה מקובל 
במלכויות יהודה וישראל,

 אך להפתעתנו אין הוא נזכר בטקסי המשיחה של שאול, דוד ושלמה,

אף על פי שמשיחה והכתרה בנזר קשורות בהכרח זו בזו. שתיקה זו
 של המקרא י ש לייחס מן הסתם לביקורת החריפה של הנביאים
 כלפי המלכות מצד אחד ומאידך גיסא

  לפעילות ה"מטהרת" של העורכים הכוהניים בתקופה הבתר-גלותית, שכלל

וכלל לא היה זה מעניינם להנציח הליכים ונהגים שיכלו להזכיר פולחן אלילי,

ולו במעט. כידוע נתקבלה המלכות בעם היהודי בחיקוי הפגניות, 
מכוח לחץ מדיני חזק

 מצד העם (הש': שמ"א ח), ובניגוד לתפיסה הדתית המסורתית של הכהונה.

מילות השנאה נגד המשטר המלכותי שיוחסו בטקסט המקראי לשמואל עצמו

 (שם ח י-יח; י יט; יב יט), הן בוודאי תחיבה (אינטרפולציה) מאוחרת של עורכי 
הנוסח הסופי של המקרא.

הכתרה בנזר ומשיחה נזכרות במקרא לראשונה בהמלכת יואש
 (מל"ב יא יב) על ידי יהוידע, הכוהן הגדול. 
נאמר שם: "ויוצא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות

וימשחוהו ויכו כף ויאמרו יחי המלך". 'עדות' היא כאמור ציון מקובל לתורה

 ל מעמד סיני. 39

היא עומדת כאן במקביל ל'נזר', ושתי המילים קשורות לאותו הפועל: 'ויתן',

ולכן מוכרחה להיות העדות, כמו הנזר, חפץ קישוטי-סמלי, 
ולא כפי ששיערו לרוב,

החוקה עצמה או חלק ממנה. 40

סביר ביותר שהעדות אינה אלא סמל של מטה אהרן או של חלק ממנו 

(pars pro toto) – הציץ בעל שלושת העלים. 
אמנם צורת החיבור או ההרכבה של

 הנזר והציץ אינה ידועה לנו; פרקנו אינו מייחד את הדיבור על כך.
ואולם סביר 

כי שניהם הצטרפו לכעין תכשיט אחד ויחיד.

לזאת רומז תה' קלב יח: "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". 
מחבר מזמור זה,

ספק אם היה מעלה דימוי נזר פורה לולא ראה לפניו את דוגמת ציץ הנזר הממשי

של השליט. המזמור שייך ודאי עוד לתקופת המלכות. 
החזון האידיאלי של המלך המשיחי

 באחרית הימים, שאליו מכוון פסוק זה, 
נוצר ללא ספק בהשראת דמותו של השליט הקיים.

המסקנה מעיון זה שלפנינו שני כינויים שונים לתכשיט אחד זהה, 
כשאחד מביניהם,

 עדות", מביע את מהותו הדתית-הרוחנית, והשני, "ציץ", מציין את צורתו המוחשית

 סמל הנראה לעין. 41

מתי חוברו הנזר והציץ זה לזה, איננו יודעים. הערה בקשר להכתרת יואש

במל"ב יא יד: "ותראה והנה המלך עמד על העמוד כמשפט..." 
עשויה להביאנו למסקנה,

כי יואש הוכתר בטקס שהיה מקובל כבר לפני כן והיה "מסורתי" בזמנו

(800-837 לפנה"ס בערך).

דומה שהמועד המתאים לצירוף הראשוני של הנזר עם הציץ חל 
בזמנו של שלמה,

לאחר גירוש אביתר, שהיה הנציג האחרון של כוהני בית אהרן.
 כעת המלך היה חופשי

לקבל עליו את סמלו הקדוש – את ציץ הזהב בעל שלושת העלים. 
על ידי צירוף הציץ

 הנזר נעשה האחרון מקודש אף הוא, ובשמ' כט ו מדובר כזכור
על 'נזר הקדש' בלבד. 42

על סמך השוואת ארבעת הפסוקים העוסקים בכיסוי הראש של 
אהרן ועיטורו,

הגענו לכרונולוגיה יחסית שלהם 43.  כעת, לפי האמור לעיל, 
נבקש לקבוע להם

 אריכים מוחלטים. הפרק הקדום ביותר הוא, ללא ספק, שמות כח, 
שמקורו נעוץ

 וד בנדודי בני ישראל במדבר במאה השלוש עשה לפנה"ס. 
הוא בוודאי נוסח

 ראשונה בכתב במהלך העריכה המקראית הקדומה ביותר, 
בזמנו של דוד המלך,

במחצית הראשונה של המאה העשירית לפנה"ס.

מצאנו שניסוחו של שמות לט קרוב לזה של פרק כח. 44   פס' ל-לא 
שם אמנם מדברים

 כבר על 'ציץ נזר הקדש זהב טהור', אך אזכרת פתיל התכלת 
בפסוק זה מעידה על כך,

שהאיחוד בין הנזר לבין הציץ טרם הושלם ולפי שעה היה צורך 
להחזיק את הציץ

בפתיל התכלת. צירופם על גבי המצנפת חל, אפוא,
בין תקופת שלמה (922-960 לפנה"ס)

 הכרת יואש (837 לפנה"ס). פס' ל-לא נוסחו לפיכך באותו פרק זמן.

קביעת תאריכים מוחלטים לשני הפסוקים הנותרים, שמות כט ו', ו-י' ח ט, 
היא המשימה  הניצבת לפנינו כעת.

  

= = = = = = =

37. דה-וו (לעיל, הערה 8), עמ' 103 ואילך, 112 ואילך.

38. השווה לעיל, עמ' 198.

39. המלה 'עדות' מופיעה בצירופי לשון כגון משכן העדות, לוחות העדות, ארון העדות וכו'.

40. השם העברי של חפץ קישוטי המיועד לאדם, הוא 'עדי'. 'עדות' ו'עדי' 

שניהם גזורים מן השורש עד"י (או עד"ה).

41. גם ייבין מסיק כי עדות היא חפץ קישוטי ועיטור של הנזר. 

ראה: IEJ, 24 [1], 1974, pp.17ff. אולם אני חולק על דעתו כי חפץ 

קישוטי זה היה 'גלגל חמה מכונף' לפי הדוגמה הפניקית.

42. השווה לעיל, עמ' 200.

43. השווה לעיל, עמ' 202.

44. ראה לעיל, עמ' 201-200.

[ג] הנזר – מוצאו וצורתו

סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן
פרק יט מתוך 23 פרקים

על מוצאו וצורתו של הנזר אין למצוא במקרא שום רמז.

קיימים אמנם שני מושגים מקבילים לנזר – 'כתר' ו'עטרה' –

 ך גם עליהם אין שום הסבר.

המלה 'כתר' נמצאת אך ורק במגילת אסתר (א יא; ב יז;ו ח), ובפרט בצירוף 'כתר המלוכה'.

לעומת זאת המונח 'עטרה' מופיע כעשרים ושתיים פעמים במקרא 45. 
דומה שכתר ונזר היו קשורים

באופן מיוחד עם בית המלוכה, ואילו לעטרה היה שימוש הרבה יותר רחב.

אנשים מקשטים בה בכל מיני הזדמנויות חגיגיות, כגון חתונות

(ראה שה"ש יא ג) או משתאות (ראה יש' כח, א, ג, ה).

ואף בספרות חז"ל נזכר עיטור החתן והכלה בעטרה ביום כלולותיהם

 משנה סוטה ט יד; ירושלמי שבת פ"ו, ה"א) 46.

בחפירות ארכיאולוגיות בארץ לא נתגלתה עד כה שום דוגמה של נזר.
שונה הוא המצב במצרים, 

שם נתגלו בחפירות קברי המלכים וקברי האצולה מס' דוגמאות ממשיות

ואף תיאורים בציורי קיר ובתבליטים 47. 
 אין מדובר בכתרים המלכותיים של הפרעונים

  הכתר הלבן של מצרים העליונה והכתר האדום של מצרים התחתונה,

או ההרכב של שניהם, המסמל את הממלכה המאוחדת, או כתר אטף,

המסמל את הפרעה האלילי בתור אוזיריס – אלא בנזר המצרי,

שבדומה לעטרה של המקרא מקובל היה בחברה בכללה
 ולא אצל מלכים בלבד.

נזר זה מקובל היה בצורות שונות בחוגי האצולה
 בר באלף השלישי לפנה"ס 48, 

אך הוא מקבל את צורתו ה'קנונית' הסופי עם השושלת ה-11
סביב 2100 לפנה"ס,

 שומר על צורתו הכללית במשך כל האלף השני 49.

נזר מצרי זה הוא רצועה מתכתית, העשויה כסף, זהב או אלקטרון,

ומעוטרת ברכסים מאונכים (מעין 'מטופים'). הרצועה 
מחוברת בצדה האחורי בכעין קשר,

 שתי רצועות התלויות ישר ושתי רצועות צדדיות מלוכסנות 
מצורפות אל הפאה הנוכרית

ומחזיקות את הנזר במקומו 50.

לעיתים נתעשרה צורה בסיסית זו במידה רבה. נזכיר פה את 
נזר הזהב של תות ענח'-אמון,

תכשיט נדיר המצטיין בריקוע עשיר בעבודת אמייל צבעונית
של נחש האוראוס ובאבני חן 51.

ישנם חוקרים הנוטים לראות בנזר המצרי את הדוגמה
המופתית לנזר היהודי 52,  

אך הדבר לא יתכן. הנזר המצרי היה מותאם לפאה הנוכרית המקובלת, 

אולם בני ישראל לא חבשו פאה נוכרית.

כיסוי הראש של אהרן, ושל הכוהנים בכלל, היה המצנפת

(טורבן; הש': שמ' כח לז; כט ו; ויק' ח ט), ואי אפשר להתעטר בנזר המצרי 

כאשר חובשים כיסוי ראש כזה.

נראה לנו שיש לחפש את מוצא הנזר של שאול, דוד ושלמה בכיוון אחר
 מבחינה חברתית,

דהיינו בקרב העם עצמו. מתבליטים ומתמונות קיר מצריים רבים וכן 
מתבליטי שן פניקיים

(של הקבוצה ה'סורית') אנו לומדים כי מקובל היה מאוד אצל עמי 
המזרח הקרוב

לחבוש את הראש בסרט בד 53.

בזמן בחירת שאול למלך משהכבות האלמוניות של שבט בנימין 
הוא ללא ספק

 הג בחבישת הראש בסרט בד, שמאוחר יותר הפך לכתר המלכותי.

יש להניח שנזר זה לא היה אלא שכלול ופיתוח של סרט הבד

שנהגו לחבוש פשוטי העם. גם החתים נהגו לחבוש סרט בד
 סביב הראש,

ובחפירות אלסה- האיוק (אסיה הקטנה) נתגלה

 מעשה במערכת קברים מתקופת הברונזה הקדומה

(2000-2500 לפנה"ס) נזר זהב, שאפשר לראות בו

כעין המשך ישיר לסרט הבד העממי 54.

נזרו של שאול היה, אמנם, צעיר ממנו בכאלף שנה, 

אך נזכיר בהקשר זה כי בד"כ סמלים ועדיים ייצוגיים כמו

 תרים, אינם משנים את צורתם אפילו במשך מאות שנים, 

כפי שראינו בדוגמת הציץ בעל שלושת העלים, או

הנזר המצרי.

לסיכום, נאמר כי מוצאו של הנזר הישראלי ממנהיג עממי של 
הסביבה האתנית הקרובה,

מתקבל על הדעת הרבה יותר מאשר ייחוסו לאחד מנזרי המלוכה 
של מעצמות העל של האזור.

אך כל עוד לא נתגלתה דוגמה ממשית של הנזר בחפירות ארכיאולוגיות, 

נשארים דיון זה ומסקנותיו בגדר השערה.

=  = = = = = = = = = =

45. השווה 'כתר ועטרה', אנציקלופדיה מקראית, ד, ירושלים תשכ"ג,
טורים 407-399.

46. שם.

47. השווה: Diadem' W. Helck. Lexikon der Agyptologie,
 Wiesbaden,

 'Stirnband und. פרופ' מ' ויינפלד הפנה את תשומת לבי למקור זה, 

ואני אסיר תודה לו עבור המלצתו.

48. C. Aldred, Jewels of the Pharaos, London 1971, pls, 4, 16, 18

49. שם, לוחות 32, 82, 83; הנ"ל (לעיל, הערה 16), לוח 15.

50. מונטה (לעיל, הערה 18), איור 10; אלדרד

(לעיל, הערה 48), לוחות 150; W. Worringer, Agyptische Kunst, Munchen 
1927,

 ls. 3, 24; Treasures of the Egyptian Museum,

Cairo, New York 1969, 
pp. 83,95,130, Pls. opp. Pp.124,128,135;

L, Casson, Ancient Egypt, Time-Life International 

(Nederland)m New York 1966, pp. 110.111

51. אלדרד (לעיל, הערה 48), לוח 123.

52. השווה לעיל, הערה 47.

53.  ANEP, p.2, pls.3-5; p.3, pl.6; p.4, pls 7-9; p.12, pls.32, 34-35;

 .17, pls. 49-52; p.18, pls. 53-55; p. 101, pl.311; p. 107, pl 326;

p. 109, pls 329, 330; p.110, pl.331; p.116 pl. 344; p.117,

pls. 346-347; p.118, pl.349; p, 138, pl.393; C. Aldred, 

The Egyptians, London 1963, pls.; 64,78-79; M.I.L. Mallowen.

The Nimrud Ivories, London 1978, figs. 34-46, 47,51,61,

בוסרט (לעיל, הערה 18), עמ'  940-939, 936-934, 930, 928, 926-925,

 923-922, 918-917

, 907

948, 951, 956; ברנט (לעיל, הערה 12), לוחות 13S;

XXVI, 20S; 174-172, 1F, 2F, 3F; 201; LXXI,

 6U/7U, 175S-177S, 180S, 182S; LXXII, 179S; CXV, 1J;

XVIII, 1S; XIX, 206S; LXXII, 192S-194S, 196S;

LXX, 183S; LXXI, 181S, a188S; LXXII, b, a195S,

198, 200, 202S, 209S, 207S, 212S; LXXIV, 207S,

 210S; CXXIX, 4W; 201S; LXXIII,

 197S, 203S-204S, 186, 43; 175, 39; d/c3, b/a2, 4. 

pls, 1939 Chicago, Ivories The Megiddo , G. Loud XXIII.

54. E. Akurgal, Die Kunst der Hethiter, Munchen 1961, pl. 18;

E. Kutsch, Die Salbung als Rechtsakt im

Alten Testament und im Alten Orient, Berlin 1963,

 . 56; O. Keel, Die Welt der alt-orientalischen

Bildsymbolik und das Alte Testament, Zurich, 

Einsiedeln, Koln 1972, pp. 235-236.

'כתר ועטרה' (לעיל, הערה 45), טורים 407-399.

[ד] הקדשת הנזר על ידי צירוף הציץ

 סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן
פרק כ מתוך 23 פרקים

הכתרתו של אהרן ב'ציץ נזר הקדש' או ב'נזר הקדש' בלבד
 (שמ' כט ו; לט ל-לא; ויק' ח ט), 
לוותה ביציקת שמן על ראשו ובהקרבת קורבנות (שמ' כט ז, י-כח; ויק' ח י, יד-ל).

משיחת המלך בשמן נזכרת לראשונה במקרא בשעת בחירתו של שאול למלך.
שמואל הנביא יוצק את השמן על ראשו ומכריז עליו כנגיד על בני ישראל (שמ"א י א).
משיחת מלכי יהודה בשמן היא מנהג קבוע
מכאן ואילך ונתקיימה גם אצל מלכי ישראל אחרי חלוקת הממלכה, 
למרות שאין אנחנו שומעים על כך הרבה בתנ"ך.

דוד אפילו נמשח שלוש פעמים: בפעם הראשונה על ידי שמואל בעיר הולדתו בית לחם,
בהיותו רועה צאן של אביו (שם טז ג);
בפעם השנייה – על ידי בני יהודה בחברון,
כאשר הוכרז כמלך בית יהודה (שמ"ב ב ד);
ובפעם השלישית שוב בחברון, הפעם על ידי זקני ישראל, כמלך על הממלכה המאוחדת (שם ח ג).

שלמה נמשח ליד מעיין הגיחון על ידי צדוק הכוהן ונתן והנביא.
צדוק הביא את קרן השמן מהאוהל, הוא המקדש שהקים דוד.
כאן אין מדובר במפורש על משיחת הראש,
 אך השימוש בקרן השמן מלמד שכך היה (מל"א א לט).
בתיאור מעמד זה, כמו במשיחות שפירטנו לעיל, לא נזכרה הבאת קורבנות.

דומה, שהדבר לא היה מקובל בטקס הכתרת מלכים
או אולי נדחתה הבאת הקורבנות לסעודה המלכותית
שנערכה מאוחר יותר. עדות על הקרבת קורבנות וסעודה
מעין זו אנחנו מוצאים בהקשר של מרד אדוניהו (שם פס' ט, כה, מא),
בנו הבכור של דוד, שדרש את המלוכה לעצמו.
בשעה שגדולי הממלכה שהוזמנו על ידי אדוניהו סיימו את הסעודה ליד עין רוגל,
נמשח שלמה על ידיד צדוק ונתן (שם פס' לט-מא).

אף לא אחת מן המשיחות האלו לא היתה קשורה למקדש מסוים,
וביצוען היה יכול להיעשות על ידיד נבחרי העם או על ידי כוהן או נביא 55.

לעומת זאת, משיחת הדם של הכוהנים קשורה היתה למקדש ולפולחן
הקורבנות וכן לסעודה שנערכה אחריה (שמ' כט ז, כ-כא; וי' ח י, כג, ל).

המלך הראשון שהוכתר בבית המקדש, על פי המסופר במקרא, היה יואש (מל"ב יא יב).
יש להניח כי צירוף הנזר וסמל הציץ (המכונה 'עדות' בפסוקינו) גם לכך,
כיוון שמכוח צירוף זה הועברו אל המלך סמכויות כוהניות והמלוכה זכתה לקדושה נוספת 56.

ומכאן ואילך התבצעו המשיחה וההמלכה של המלך בבית המקדש.

ההתפתחות ההיסטורית מציץ הזהב של אהרן אל נזר הקודש חלה אפוא
מימי נדידת העם במדבר ועד ימי המלוכה.
בעקבות חיסול הכהונה מבית אהרן נתאפשר מיזוג הנזר המלכותי והציץ הכוהני;
קדושתו של האחרון הועברה אל הראשון, 
ושניהם יחד היו כעת התכשיט הקדוש של המלך.

 =========================

55. משיחות אחרות בתנ"ך: שמ"ב יט, י-יא (אבשלום);
מל"א יט, טו-יז (חזל, יהוא, אלישע); מל"ב ט, ג, ו, יב; דה"ב כב, ז (יהוא);
יש' מה, א (כורש, מלך פרס);, שופ' ט, ח-טו (אגדת יותם); מל"ב כג, ל (יהואחז).

56. השווה לעיל, עמ' 213-212.

[ה] ציץ ונזר כסמלי הכהונה בתקופת הבית השני

סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן
פרק כא מתוך 21 פרקים

השאלה אימתי היה ציץ הזהב סמלו של הכוהן הגדול בתקופה שלאחר גלות בבל
 שורה בבעיית דמותו של אהרן במקרא בכלל. 
 מות אהרן היא, לדעת רוב החוקרים, תוצאה של פעולת העריכה וההרחבה
של המקורות הקדומים על ידי העורכים הכוהניים הבתר-גלותיים.
חוקרים כמו ולהאוזן, דה-וו, וא' אוארבך הוכיחו
שיש בדמות אהרן גרעין קדום – הנשיא לבית לוי – 
ואילו אזכוריו הרבים כאחי משה ועוזרו 
שייכים להרחבה הברת-גלותית של הטקסט,
אשר יש לייחסה ככל הנראה לפועלו של עזרא 57.

על סמך השוואה סטטיסטית של תכיפות אזכוריו של אהרן בספרי המקרא השונים
 סיק אורבך ש'אגדת אהרן' עוצבה בין שנת 500 לשנת 448 לפנה"ס, 
שנת הופעתו הראשונה של עזרא ביהודה.

אף לא אחד מהנביאים אינו מזכיר את אהרן, ובכלל זה יחזקאל,
שזמנו בתקופת הגלות, דהיינו בין השנים 571-593 לפנה"ס,
חגי וזכריה, נביאי שיבת ציון (520 לפנה"ס), ואף הנביאים המאוחרים יותר,
מלאכי וישעיהו השלישי.
אהרן מוזכר לראשונה בעזרה ונחמיה, ולאחר מכן תכופות בכל הכתובים
המיוחסים למקור הכוהני או לעריכה כוהנית 58.

בתיאור בגדי הכהונה ביחזקאל מד, א יז לא מופיע ציץ הזהב
 כאות סמל סגולי של הכהונה.

דומה אפוא שעם עליית כוהני בית צדוק בתקופת המלוכה,
ועם קבלת הציץ, יחד עם הנזר, כאות סמל של המלוכה עצמה,
נשכחה במידה רבה המסורת הדתית והפולחנית של כוהני בית אהרן.

אף אחרי גלות בבל, סביב שנת 520 לפנה"ס, 
לא השתנו פני הדברים מבחינה זאת,
 כי אם להיפך.

בחזיון הרביעי של זכריה (פרק ג) שומעים אנו אפס' ג-ה
שהמלך מטיל על מלוויו של ידוע, הכוהן הגדול,
להוריד ממנו את בגדיו הטמאים, להלבישו בגדי כהונה טהורים
ולשים על ראשו את המצנפת. שוב אין ציץ הזהב נזכר כלל.

אולם החייאת דמותו של אהרן והמסורות הקשורות בו לא היתה אירוע ספרותי בלבד.
לא מדובר בהחייאת אגדות אלא בהחייאת מצוות.
עריכתן מחדש בכתבי הכוהנים והקראתן לפני העם
על ידי עזרא סביב שנת 448 לפנה"ס,
וקבלתן על ידי העם היו תהליך היסטורי גורלי
 שקבע את תולדות עם ישראל עד היום הזה (נחמ' ח).

אין ספק שבין המצוות שנתקבלו מחדש היו אלה הנוגעות
 להקדשתו של הכוהן הגדול.
מעמד ההקדשה שלו למשרתו הנעלה בוודאי חודש לפרטיו,
ובכלל זה מנהג עיטור מצנפתו בציץ הזהב כסמלו הסגולי.
אך למעשה מלבד פרקנו אין לנו כל עדות על כך,
אלא שני מטבעות הכסף עם סמל הציץ בצד הפנים
 וסמל הנשר בצד האחורי.

בין חידוש המצוות להנפקת מטבע הכסף עם הציץ והנשר
 סביב שנת 320 לפנה"ס)
מפריד פרק זמן של כמאה ושלושים שנה,
ואין ספק שבאותה תקופה שימש סמל ציץ הזהב 
כסמלו הסגולי של הכוהן הגדול.
אולם כאשר הוענקו סמכויות מדיניות מלאות חודש 
השימוש בנזק המלכותי המעוטר בציץ –
בדומה לנזר המלכותי עם סמל ה'עדות' של בית דוד –
בתור ציון הולם למעמד המדיני והרוחני החדש.
פרקינו המאוחרים, שמ' כט, וויק' ח הם עדות לכך,
וניסוחם הסופי חל, ללא ספק, לאחר הכתרת איש הסמכות סביב שנת 320 לפנה"ס,
עם כניסתו לתפקידו המדיני החדש.

מי העניק את הזכות לטביעת מטבעות אוטונומיים של יהודה,
ומי היה האיש שקיבל זכות זו?
העיון במטבעות 'יהד' יבאר לנו את זאת ויראה לנו
 השגת עצמאות מדינית מלאה היתה תהליך הדרגתי,
ושלא ניתן היה להחזיק בה לאורך ימים. עניין זה יידון בחלק השני של מאמר זה, 
שיתפרסם בכרך הבא של השנתון.




= = = = = =

57. Julius Wellhausen, Prolegomena to the History of Ancient Israel,
New York 1965, S. 142 Anm.2

דה-וו (לעיל, הערה 8), עמ' 394 ואילך; 
E. Auer Bach, 'Das Aharon Problem', VTSup, pp.377ff [Leiden 1969].

איני יכול לדון כאן בשאלה המסובכת של אילן היוחסין של אהרן בתקופה הבתר-גלותית
 דה"ב ה, כט-מ; ו, לד-לח ועז' ז, א-ה. השווה לזאת: דה-וו (שם), עמ' 396;
אוארבך (שם), עמ' 45 ואילך, ובמיוחד עמ' 53.

58. השווה: אוארבך (שם), עמ' 58 ואילך.