[ג] הנזר – מוצאו וצורתו

סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן
פרק יט מתוך 23 פרקים

על מוצאו וצורתו של הנזר אין למצוא במקרא שום רמז.

קיימים אמנם שני מושגים מקבילים לנזר – 'כתר' ו'עטרה' –

 ך גם עליהם אין שום הסבר.

המלה 'כתר' נמצאת אך ורק במגילת אסתר (א יא; ב יז;ו ח), ובפרט בצירוף 'כתר המלוכה'.

לעומת זאת המונח 'עטרה' מופיע כעשרים ושתיים פעמים במקרא 45. 
דומה שכתר ונזר היו קשורים

באופן מיוחד עם בית המלוכה, ואילו לעטרה היה שימוש הרבה יותר רחב.

אנשים מקשטים בה בכל מיני הזדמנויות חגיגיות, כגון חתונות

(ראה שה"ש יא ג) או משתאות (ראה יש' כח, א, ג, ה).

ואף בספרות חז"ל נזכר עיטור החתן והכלה בעטרה ביום כלולותיהם

 משנה סוטה ט יד; ירושלמי שבת פ"ו, ה"א) 46.

בחפירות ארכיאולוגיות בארץ לא נתגלתה עד כה שום דוגמה של נזר.
שונה הוא המצב במצרים, 

שם נתגלו בחפירות קברי המלכים וקברי האצולה מס' דוגמאות ממשיות

ואף תיאורים בציורי קיר ובתבליטים 47. 
 אין מדובר בכתרים המלכותיים של הפרעונים

  הכתר הלבן של מצרים העליונה והכתר האדום של מצרים התחתונה,

או ההרכב של שניהם, המסמל את הממלכה המאוחדת, או כתר אטף,

המסמל את הפרעה האלילי בתור אוזיריס – אלא בנזר המצרי,

שבדומה לעטרה של המקרא מקובל היה בחברה בכללה
 ולא אצל מלכים בלבד.

נזר זה מקובל היה בצורות שונות בחוגי האצולה
 בר באלף השלישי לפנה"ס 48, 

אך הוא מקבל את צורתו ה'קנונית' הסופי עם השושלת ה-11
סביב 2100 לפנה"ס,

 שומר על צורתו הכללית במשך כל האלף השני 49.

נזר מצרי זה הוא רצועה מתכתית, העשויה כסף, זהב או אלקטרון,

ומעוטרת ברכסים מאונכים (מעין 'מטופים'). הרצועה 
מחוברת בצדה האחורי בכעין קשר,

 שתי רצועות התלויות ישר ושתי רצועות צדדיות מלוכסנות 
מצורפות אל הפאה הנוכרית

ומחזיקות את הנזר במקומו 50.

לעיתים נתעשרה צורה בסיסית זו במידה רבה. נזכיר פה את 
נזר הזהב של תות ענח'-אמון,

תכשיט נדיר המצטיין בריקוע עשיר בעבודת אמייל צבעונית
של נחש האוראוס ובאבני חן 51.

ישנם חוקרים הנוטים לראות בנזר המצרי את הדוגמה
המופתית לנזר היהודי 52,  

אך הדבר לא יתכן. הנזר המצרי היה מותאם לפאה הנוכרית המקובלת, 

אולם בני ישראל לא חבשו פאה נוכרית.

כיסוי הראש של אהרן, ושל הכוהנים בכלל, היה המצנפת

(טורבן; הש': שמ' כח לז; כט ו; ויק' ח ט), ואי אפשר להתעטר בנזר המצרי 

כאשר חובשים כיסוי ראש כזה.

נראה לנו שיש לחפש את מוצא הנזר של שאול, דוד ושלמה בכיוון אחר
 מבחינה חברתית,

דהיינו בקרב העם עצמו. מתבליטים ומתמונות קיר מצריים רבים וכן 
מתבליטי שן פניקיים

(של הקבוצה ה'סורית') אנו לומדים כי מקובל היה מאוד אצל עמי 
המזרח הקרוב

לחבוש את הראש בסרט בד 53.

בזמן בחירת שאול למלך משהכבות האלמוניות של שבט בנימין 
הוא ללא ספק

 הג בחבישת הראש בסרט בד, שמאוחר יותר הפך לכתר המלכותי.

יש להניח שנזר זה לא היה אלא שכלול ופיתוח של סרט הבד

שנהגו לחבוש פשוטי העם. גם החתים נהגו לחבוש סרט בד
 סביב הראש,

ובחפירות אלסה- האיוק (אסיה הקטנה) נתגלה

 מעשה במערכת קברים מתקופת הברונזה הקדומה

(2000-2500 לפנה"ס) נזר זהב, שאפשר לראות בו

כעין המשך ישיר לסרט הבד העממי 54.

נזרו של שאול היה, אמנם, צעיר ממנו בכאלף שנה, 

אך נזכיר בהקשר זה כי בד"כ סמלים ועדיים ייצוגיים כמו

 תרים, אינם משנים את צורתם אפילו במשך מאות שנים, 

כפי שראינו בדוגמת הציץ בעל שלושת העלים, או

הנזר המצרי.

לסיכום, נאמר כי מוצאו של הנזר הישראלי ממנהיג עממי של 
הסביבה האתנית הקרובה,

מתקבל על הדעת הרבה יותר מאשר ייחוסו לאחד מנזרי המלוכה 
של מעצמות העל של האזור.

אך כל עוד לא נתגלתה דוגמה ממשית של הנזר בחפירות ארכיאולוגיות, 

נשארים דיון זה ומסקנותיו בגדר השערה.

=  = = = = = = = = = =

45. השווה 'כתר ועטרה', אנציקלופדיה מקראית, ד, ירושלים תשכ"ג,
טורים 407-399.

46. שם.

47. השווה: Diadem' W. Helck. Lexikon der Agyptologie,
 Wiesbaden,

 'Stirnband und. פרופ' מ' ויינפלד הפנה את תשומת לבי למקור זה, 

ואני אסיר תודה לו עבור המלצתו.

48. C. Aldred, Jewels of the Pharaos, London 1971, pls, 4, 16, 18

49. שם, לוחות 32, 82, 83; הנ"ל (לעיל, הערה 16), לוח 15.

50. מונטה (לעיל, הערה 18), איור 10; אלדרד

(לעיל, הערה 48), לוחות 150; W. Worringer, Agyptische Kunst, Munchen 
1927,

 ls. 3, 24; Treasures of the Egyptian Museum,

Cairo, New York 1969, 
pp. 83,95,130, Pls. opp. Pp.124,128,135;

L, Casson, Ancient Egypt, Time-Life International 

(Nederland)m New York 1966, pp. 110.111

51. אלדרד (לעיל, הערה 48), לוח 123.

52. השווה לעיל, הערה 47.

53.  ANEP, p.2, pls.3-5; p.3, pl.6; p.4, pls 7-9; p.12, pls.32, 34-35;

 .17, pls. 49-52; p.18, pls. 53-55; p. 101, pl.311; p. 107, pl 326;

p. 109, pls 329, 330; p.110, pl.331; p.116 pl. 344; p.117,

pls. 346-347; p.118, pl.349; p, 138, pl.393; C. Aldred, 

The Egyptians, London 1963, pls.; 64,78-79; M.I.L. Mallowen.

The Nimrud Ivories, London 1978, figs. 34-46, 47,51,61,

בוסרט (לעיל, הערה 18), עמ'  940-939, 936-934, 930, 928, 926-925,

 923-922, 918-917

, 907

948, 951, 956; ברנט (לעיל, הערה 12), לוחות 13S;

XXVI, 20S; 174-172, 1F, 2F, 3F; 201; LXXI,

 6U/7U, 175S-177S, 180S, 182S; LXXII, 179S; CXV, 1J;

XVIII, 1S; XIX, 206S; LXXII, 192S-194S, 196S;

LXX, 183S; LXXI, 181S, a188S; LXXII, b, a195S,

198, 200, 202S, 209S, 207S, 212S; LXXIV, 207S,

 210S; CXXIX, 4W; 201S; LXXIII,

 197S, 203S-204S, 186, 43; 175, 39; d/c3, b/a2, 4. 

pls, 1939 Chicago, Ivories The Megiddo , G. Loud XXIII.

54. E. Akurgal, Die Kunst der Hethiter, Munchen 1961, pl. 18;

E. Kutsch, Die Salbung als Rechtsakt im

Alten Testament und im Alten Orient, Berlin 1963,

 . 56; O. Keel, Die Welt der alt-orientalischen

Bildsymbolik und das Alte Testament, Zurich, 

Einsiedeln, Koln 1972, pp. 235-236.

'כתר ועטרה' (לעיל, הערה 45), טורים 407-399.