[ב] הציץ בעל שלושת העלים כאות סמל של המלוכה

[ב] הציץ בעל שלושת העלים כאות סמל של המלוכה ויחסו אל הנזר

סמל השושן- מאמר מאת דוקטור זאב גולדמן

פרק יח מתוך 23 פרקים

מן העובדה שסמל הציץ בעל שלושת העלים, בצורת 'פטורי ציצים',

שימש חלק אינטגראלי בעיטור מקדש שלמה עולה ההשערה הסבירה 

שגם בתקופת המלוכה היה זה אות סמל של הכהונה.

אך נראה שלא כן היה הדבר. אין למצוא כל רמז לכך בטקסט המקראי,

ואף בפירוט בגדי הכהונה ביח' מד יז-יט, המוסר לבטח את הנוהג 
הקדם בבלי,

נמנים כקישוטי הראש רק 'פארי הפשתים' אך לא ציץ הזהב.

דומה שבתקופת המלוכה ציץ הזהב הפסיק לשמש כסמל הסגולי 
של הכהונה.

יש להניח שכל עוד בית אהרן ובית עלי היו קיימים נמסר ציץ 
הזהב כאות סמל של הכהונה מדור לדור. 
אך עם מות עלי ובניו (שמ"א ד יז-יח)  והשמדת כוהני נוב

 על ידי שאול (שם כב יח-יט), בא הקץ על הכהונה המסורתית,

 ועימה על המנהגים הפולחניים הדתיים הקשורים בה. מאוחר יותר,

 בימי דוד ושלמה, חלו שינויים יסודיים.

פונקציות דתיות חשובות עברו כעת לידי המלוכה. המלך נחשב 
לנציג האל על פני האדמה וקודם כול למגן ושומר על התורה. 
על ידי המשיחה מתמלא הוא ברוח ה', מתקדש ונאסר המגע באישיותו. 37

אמנם בימי דוד נתמנה בית כוהנים חדש, בית צדוק, אולם סמכויותיו הדתיות

 הפולחניות היו מוגבלות לעומת הסמכות הדתית והרוחנית המלאה של בית

 אהרן. כוהני בית צדוק היו כפופים לשלטון בית המלוכה; משליטים רוחניים 

ברשות עצמם הם נהפכו כעת לפקידים.

העובדה שהציץ בעל שלושת העלים היה חלק אינטגראלי של עיטור בית

 המקדש מעידה שהוא לא נשכח ומסורתו היתה שרירה וקיימת אך דומה

 שהוא הועבר כעת מהכהונה למלכות.

עיטור הראש של המלך וסמלו המלכותי הסגולי הוא הנזר. הנזר,

בהקשר של הכתרת אהרן, נזכר במקרא בשמ' כט (הש' עמ' 215),

וצירופו עם ציץ הזהב – בשמ' לט ובוי' ח (לעיל). האם צירף זה חל כבר 
בזמן המלוכה או שמא רק בתקופת הבית השני, 
בפרק הזמן הקצר של אוטונומיה מלאה של השלטון

היהודי בימי תלמי הראשון, אחרי 320 לפנה"ס? 38

הנזר כסמל מלכותי של מלכי יהודה מופיע לראשונה במקרא 
בקשר למות שאול.

אותות המלכות, שהובאו אל דוד על ידי העמלקי שהמית את שאול
 בעת הקרב בגלבוע

 (שמ"ב א י) היו נזר ואצעדה; על הציץ כאות מלכותי אין אנחנו
 שומעים עדיין.

יש להניח שמכאן ואילך האות המלכותי של הנזר נעשה מקובל 
במלכויות יהודה וישראל,

 אך להפתעתנו אין הוא נזכר בטקסי המשיחה של שאול, דוד ושלמה,

אף על פי שמשיחה והכתרה בנזר קשורות בהכרח זו בזו. שתיקה זו
 של המקרא י ש לייחס מן הסתם לביקורת החריפה של הנביאים
 כלפי המלכות מצד אחד ומאידך גיסא

  לפעילות ה"מטהרת" של העורכים הכוהניים בתקופה הבתר-גלותית, שכלל

וכלל לא היה זה מעניינם להנציח הליכים ונהגים שיכלו להזכיר פולחן אלילי,

ולו במעט. כידוע נתקבלה המלכות בעם היהודי בחיקוי הפגניות, 
מכוח לחץ מדיני חזק

 מצד העם (הש': שמ"א ח), ובניגוד לתפיסה הדתית המסורתית של הכהונה.

מילות השנאה נגד המשטר המלכותי שיוחסו בטקסט המקראי לשמואל עצמו

 (שם ח י-יח; י יט; יב יט), הן בוודאי תחיבה (אינטרפולציה) מאוחרת של עורכי 
הנוסח הסופי של המקרא.

הכתרה בנזר ומשיחה נזכרות במקרא לראשונה בהמלכת יואש
 (מל"ב יא יב) על ידי יהוידע, הכוהן הגדול. 
נאמר שם: "ויוצא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות

וימשחוהו ויכו כף ויאמרו יחי המלך". 'עדות' היא כאמור ציון מקובל לתורה

 ל מעמד סיני. 39

היא עומדת כאן במקביל ל'נזר', ושתי המילים קשורות לאותו הפועל: 'ויתן',

ולכן מוכרחה להיות העדות, כמו הנזר, חפץ קישוטי-סמלי, 
ולא כפי ששיערו לרוב,

החוקה עצמה או חלק ממנה. 40

סביר ביותר שהעדות אינה אלא סמל של מטה אהרן או של חלק ממנו 

(pars pro toto) – הציץ בעל שלושת העלים. 
אמנם צורת החיבור או ההרכבה של

 הנזר והציץ אינה ידועה לנו; פרקנו אינו מייחד את הדיבור על כך.
ואולם סביר 

כי שניהם הצטרפו לכעין תכשיט אחד ויחיד.

לזאת רומז תה' קלב יח: "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו". 
מחבר מזמור זה,

ספק אם היה מעלה דימוי נזר פורה לולא ראה לפניו את דוגמת ציץ הנזר הממשי

של השליט. המזמור שייך ודאי עוד לתקופת המלכות. 
החזון האידיאלי של המלך המשיחי

 באחרית הימים, שאליו מכוון פסוק זה, 
נוצר ללא ספק בהשראת דמותו של השליט הקיים.

המסקנה מעיון זה שלפנינו שני כינויים שונים לתכשיט אחד זהה, 
כשאחד מביניהם,

 עדות", מביע את מהותו הדתית-הרוחנית, והשני, "ציץ", מציין את צורתו המוחשית

 סמל הנראה לעין. 41

מתי חוברו הנזר והציץ זה לזה, איננו יודעים. הערה בקשר להכתרת יואש

במל"ב יא יד: "ותראה והנה המלך עמד על העמוד כמשפט..." 
עשויה להביאנו למסקנה,

כי יואש הוכתר בטקס שהיה מקובל כבר לפני כן והיה "מסורתי" בזמנו

(800-837 לפנה"ס בערך).

דומה שהמועד המתאים לצירוף הראשוני של הנזר עם הציץ חל 
בזמנו של שלמה,

לאחר גירוש אביתר, שהיה הנציג האחרון של כוהני בית אהרן.
 כעת המלך היה חופשי

לקבל עליו את סמלו הקדוש – את ציץ הזהב בעל שלושת העלים. 
על ידי צירוף הציץ

 הנזר נעשה האחרון מקודש אף הוא, ובשמ' כט ו מדובר כזכור
על 'נזר הקדש' בלבד. 42

על סמך השוואת ארבעת הפסוקים העוסקים בכיסוי הראש של 
אהרן ועיטורו,

הגענו לכרונולוגיה יחסית שלהם 43.  כעת, לפי האמור לעיל, 
נבקש לקבוע להם

 אריכים מוחלטים. הפרק הקדום ביותר הוא, ללא ספק, שמות כח, 
שמקורו נעוץ

 וד בנדודי בני ישראל במדבר במאה השלוש עשה לפנה"ס. 
הוא בוודאי נוסח

 ראשונה בכתב במהלך העריכה המקראית הקדומה ביותר, 
בזמנו של דוד המלך,

במחצית הראשונה של המאה העשירית לפנה"ס.

מצאנו שניסוחו של שמות לט קרוב לזה של פרק כח. 44   פס' ל-לא 
שם אמנם מדברים

 כבר על 'ציץ נזר הקדש זהב טהור', אך אזכרת פתיל התכלת 
בפסוק זה מעידה על כך,

שהאיחוד בין הנזר לבין הציץ טרם הושלם ולפי שעה היה צורך 
להחזיק את הציץ

בפתיל התכלת. צירופם על גבי המצנפת חל, אפוא,
בין תקופת שלמה (922-960 לפנה"ס)

 הכרת יואש (837 לפנה"ס). פס' ל-לא נוסחו לפיכך באותו פרק זמן.

קביעת תאריכים מוחלטים לשני הפסוקים הנותרים, שמות כט ו', ו-י' ח ט, 
היא המשימה  הניצבת לפנינו כעת.

  

= = = = = = =

37. דה-וו (לעיל, הערה 8), עמ' 103 ואילך, 112 ואילך.

38. השווה לעיל, עמ' 198.

39. המלה 'עדות' מופיעה בצירופי לשון כגון משכן העדות, לוחות העדות, ארון העדות וכו'.

40. השם העברי של חפץ קישוטי המיועד לאדם, הוא 'עדי'. 'עדות' ו'עדי' 

שניהם גזורים מן השורש עד"י (או עד"ה).

41. גם ייבין מסיק כי עדות היא חפץ קישוטי ועיטור של הנזר. 

ראה: IEJ, 24 [1], 1974, pp.17ff. אולם אני חולק על דעתו כי חפץ 

קישוטי זה היה 'גלגל חמה מכונף' לפי הדוגמה הפניקית.

42. השווה לעיל, עמ' 200.

43. השווה לעיל, עמ' 202.

44. ראה לעיל, עמ' 201-200.