לרגל הוצאת ספר חדש בהוצאת יד ושם: עיתונאי יהודי בפריז הכבושה – יומן
1940-1942
מאת: ז'אק ביילינקי
פורסם מבוא לספר מאת רנה פוזננסקי. להלן קטע
ז'אק ביילינקי, עיתונאי, מבקר אמנות ורושם הכרוניקה של החיים היהודיים החברתיים בפריז
שלפני המלחמה, נולד באלף שמונה מאות שמונים ואחת בוויטבסק שברוסיה הלבנה והגיע לפריז באלף תשע מאות ותשע
שיטוטי הרחוב שלו ביוני ארבעים ושתיים, במטרה לאמוד את השפעות הופעתם של הטלאים הצהובים ברחובות פריז, נובעים אף הם מאותו מהלך. המשמעות שיוחסה באותם הימים לענידת הטלאי הצהוב שונה מזו שיש לה כיום, כשאנחנו יודעים, בידיעה שלאחר מעשה, מה עלה בגורלם של מי שהיו עתידים להיעצר ולהיות מגורשים למחנות. גישה הטבועה בחותם של כבוד נראתה אפוא התשובה הטובה ביותר למה שנתפס כרצון לנַוול ולהשפיל. איש לא ישתמט מן החובה, כותב ביילינקי עם פרסום התקנה המחייבת את ענידת הטלאי,ולא יחוש שום בושה על היותו יהודי
בביטויי האהדה שמקורם באוכלוסייה הפריזאית חיפש ביילינקי את האות לכישלונה של המדיניות הגרמנית, ושכח בתוך כך שהסימון הזה של האוכלוסייה היהודית הקל בעצם את מלאכתם של התליינים. ושוב הוא מדגיש את כישלונם של הגרמנים כשהוא קובע, בשנים עשר ביוני ארבעים ושתיים, שענידת הטלאי לא בודדה ככל הנראה את היהודים משאר האוכלוסייה. אך הוא יודע עד כמה היהודים פגיעים, ויודע שהמעצר אורב לפתחם. אבל האיום מיטשטש, והשקפתו שונה במעט מזו של הסופר ז'אן גֶהֶנו, הכותב ביומנו בששה עשר ביוני ארבעים ושתיים: זה שמונה ימים היהודים חייבים לשאת על בגדם את הטלאי הצהוב ולמשוך אליהם את הבוז של הציבור. הבריות לא היו מעולם כה חביבות. מפני שככל הנראה אין דבר בזוי יותר מאשר להכריח אדם להתבייש בעצמו בכל רגע נתון, ותושבי פריז יודעים זאת. תושבי פריז והיהודים חשים שהם מתעתעים באויב, מכשילים אותו בכך שהם הופכים את הבושה לכבוד. וכי לא הצמידו לטלאי הצהוב את הכינוי האירוני עיטור
?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה