הצילום ובו מגני דוד הוא של פרט מתוך עבודה של דבורה מורג שנקראת "ועדת קישוט". הצילום מתפרסם באדיבות דבורה מורג, וכל הזכויות עליו שייכות לה.
האמנית דבורה מורג היא בעלת תואר MAC בביולוגיה. למדה במכון לאמנות בת-ים, בסאול שבדרום קוריאה ובמדרשת בית ברל. מלמדת פיסול ומיצב בקלישר.
דבורה כתבה לי:
בחרתי בחלון הזכוכית הגדול, הנשקף החוצה, כמקום התצוגה לעבודתי בתערוכה ’פרויקט שואה - 2006‘. החלון מכוסה "וויטראז'ים", מגזרות נייר שחורות שמשולבים בתוכן ניירות צלופן צבעוניים, בדומה לאסתטיקה של קישוטי חג החנוכה שהיו מקובלים בבתי הספר.
עבודתי "וועדת קישוט" בודקת את הדרך בה נחקקים דימויים וויזואליים וטקסטואליים מסוימים.
בעבודתי "ועדת קישוט" אני מתייחסת לאופן בו מתקשרים דימויים חזותיים וטקסטואליים שנחקקים בנו בצעירותנו בתווך של אסתטיקות מקובלות הנהוגות בתרבותנו בכלל ובממסד החינוכי בפרט.
העבודה כוללת דימויים וטקסטים ששאלתי ממקורות שונים,הדימויים המרכיבים את העבודה ונשזרים אלו באלו:
דימויים חזותיים מוּכרים בחלקם מצילומים וסרטים אשר הם חלק מהתודעה הקולקטיבית הישראלית והיהודית (בעצם התודעה הכלל העולמית), כגון המבנה של אושוויץ-בירקנאו, דף מתוך רישום של נערה בשואה בה נראות נערות בעבודת פרך והיא כתבה למטה: "נפש בריאה בגוף בריא", דימוי הילד המרים ידיו, הפרפרים (המתייחס ל"אין פרפרים כאן"), הרכבת,
סמלים שונים: מגני דויד ככוכבים זוהרים, עיניים מצריות ועוד.
טקסטים כגון שיר הילדים: ’באה, באה הרכבת, בואו ילדים לשבת‘, ושיר החנוכה: ’באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש, שורות משירו של פול צלאן המופיע משני צידי הדימוי המרכזי בעבודה, בהיפוך ראי. צלאן, שאמר שאחרי אושוויץ אי אפשר עוד לכתוב שירה, ובכל זאת כתב - על חוסר האפשרות של המלה להביע חוויה טראומטית כמו זו של השואה.
כל אלו מתערבבים במוחותינו ויוצרים לעיתים הקשרים חדשים, אחרים, כאלו שלא התכוונו אליהם מלכתחילה. (מי בעצם התכוון ולצורך מה?)
תגובה 1:
מי שאמר שאחרי אושוויץ אי אפשר לכתוב שירה הוא תיאודור אדורנו. פאול צלאן, ש"פוגת המוות" שלו הוא שיר שואה מובהק, פעל בשונה מהוראתו הקטגורית של אדורנו.
הוסף רשומת תגובה