בעיתון הצופה הופיע ביום שישי, יוני 06, 1941 מאמר ביקורת של ד"ר א. שנייד על מאמר של נפתלי ("טולו") נוסנבלט בשם "מגן דוד" (שאותו פרסמתי כאן בבלוג ב-7 לדצמבר 2014).
"לסמלנו הלאומי"
במאוחר
הגיע לידי מחקר חדש ﬠל בעיית מגן דוד. הוא הופיע באחת החוברות האחרונות, שהמכון
ײוו"א בווילנה הצליח להוציא לאור לפני פרוץ המלחמה. מחברו הוא ד"ר נפתלי
ניסנבלאט. אמנם אין הוא מאריך בשאלת התהוותו ההיסטורית של הכוכב המשושה ובראשית הופעתו
באורנמנטיקה. אבל הוא תורם תרומה רצינית ומקורית להבנת המוטיב כסמל בישראל ומשום
זה ראוי המחקר לתשומת לב הקהל.
נקודת
מוצאו במדבר, ב', שבו ניתן תיאור מחנות שבטי ישראל, ש"מנגד סביב לאוהל מועד
יחנו". השבטים, אחרי חילוק שבט יוסף לשנים, מספרם שלושה עשר. מסביב לאוהל
חנו, מסודרים בארבעה מחנות, כנראה לפי השקפות אסטרטגיות: במזרח חנה המחנה המורכב
מיהודה באמצע ומיששכר וזבולון לשני אגפיו; בדרום בא מחנה ראובן ועל ידו שמﬠון וגד;
במערב אפרים וﬠל ידו בנימין ומנשה: בצפון חנה דן, המנהיג את אשר ואת נפתלי.
"ונסﬠ אוהל מועד, מחנה הלווים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסﬠו, איש על ידו לדגליהם".
בתווך, מסביב לאוהל, היה איפוא מקומו של שבט לוי ואותו הקיפו ארבעת המחנות
המשולשים. בשימנו החוצה את הראשים של שני מחנות, זה ממול זה, ראשי שנים פנימה,
ובקשרנו בקווים את שנים ﬠשר הקצוות של ארבעת המשולשים, הרי לפנינו צורתו השלימה של
מגן דוד. לפיכך חושב המחבר לסמל התאחדותם של שבטי ישראל השומרים והלוחמים על קדשם
המשותף.
השﬠרה
מתקבלת על הדעת וצריכה הוספה. דרכי
התפתחות הצורות והסמלים אינן ישרות והיחסים בין מסבב למסובב בהשתלשלות ההיסטורית
אינם פשוטים. אדרבה, ניסיוננו מלמדנו, שהופעה אחת מוצאה לפעמים ממקורות שונים.
קשריה ההיסטוריים מסובכים, אף תכניה הרוחניים מורכבים. מניין, למשל, השם "מגן
דוד“? המונח "מגן" רומז בלי ספק על קמיﬠ - תהא הוראה כזאת הקודמת ומסורה
אפילו מתקופות פרהיסטוריות, תהא היאִ נוספת לצורה הגמורה והנוצרת מתוך כוחות מניעים
אחרים; גם הקשר לדוד המלך יתברר. מגן
דוד בעיגול מתפלג שטחו לשלושה שה ﬠשר בקעים.
הוסף עליהם את אוהל מוצר כתא מיוחד מרכזי, הרי סך-בכל של קטעי העיגול ארבעה ﬠשר. הגימטרייה
של התיבה דוד. להסברת התופעה הצטברו, איפוא, שלושה גורמים ואין ביניהם סתירה.
וﬠוד מצד אחר נגיﬠ לידי אותה הצורה.
צורת הכותרת, שבארץ ישראל ובמזרח הקרוב קדמה
לכותרת העמודים היוֹניים, מוצאה מן הטבﬠ.
כלומר דוגמתו הראשונה היא הפרח הנקרא היום (בעטות) חבצלת ובתנ"ך שושנה. ציץ
הפרח הזה הוא בן ששה ﬠלים (ומכאן, כידוע, שמו). במראהו מכריעות ה"וולוטוֹת",
היינו שבלוּליות. וזה היה בלי ספק סגנונן של כותרות עמודי בית שלמה, יכין ובועז,
שנוצרו, לפי מלכים א', ב"מﬠשה שושן".
את דמות השושנה (במובן המקראי של המלה) נמצא גם בתיאורים פלסטיים מימי קדם. כגון בתבליטים הגלופים על גבי ארונות לליקוט
ﬠצמות, שנמצאו בהר הצופים. בקשר לתבליטים אלה
נבין את הדוגמה ההנדסית של ששת הﬠלים
הממלאים עיגול כחצאי קטרים מסביב למרכזו: הדוגמה איננה אלא ציץ השושנה המסוגנן,
כפי שהוא נראה מלמעלה. צורה זו ישנה נושנה היא. בוודאי היא-היא תחילתה של ה"שׂושׂנת"
הנמצאת כבר בארם נהריים העתיקה. בשינויים רבים משחמר וחוזר המוטיב באמנות היהודית
לכל צורותיה ביחוד על גבי מצבות. אף ה"רייזעלעך"
וה"שבועות'לעך" אינן אלא בנות-המין עממיות. הסמל המשותף לכל התופעות האלה הוא, כנראה, השמש. בקושרנו
בקווים את ששת קצות הצורה היסודית שלושה-שלושה
לצורת מגן דוד. (ניזכר בהשערה הישנה החושבת את מספרם של שנים עשר בני יעקב לרמז על חדשי השנה ונמחשב עם שתים
ﬠשרה נקודות החיתוך של מגן דוד ונוסף ﬠל זה שלושה עשר או ארבעה עשר קטﬠי-הﬠיגול. סמלנו המסורתי מסמן, איפוא, את
אחדות ישראל, את השמירה מהרע, את המשיח, את השושנה ואת השמש.
