התמונה היא באדיבות האמן והרופא ד"ר מרטין קיזלשטיין שפרסם אותה לראשונה בספרו אין לי ארץ אחרת תחת הכותרת הטלאי הצהובמתוך יומנה של אווה היימן
"יומני היקר, היום ניתנה פקודה, שמהיום והלאה חייבים כל היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת כוכב. פגשתי אנשים העונדים טלאי צהוב. הם נראו מדוכאים והלכו בראש מורכן.
סירבתי לצאת מהבית. אני לא מוכנה לענוד טלאי צהוב! לא אופיע בפומבי עם אות קלון יהודי! אני לא מוכנה שיראו אותי עם הדבר הנורא הזה. אם מישהו מבני כיתתי יראה אותי, אני אמות! חשתי פגועה וכועסת על ששמו אותי למשל-ולשנינה, כדי להבליט ולהשפיל אותי. יהודיה או פושעת, מה ההבדל? האם יש הבדל בכוונות שלהם? האם יש הבדל בבושה ובחוסר ישע שאני חשה? חדלתי להיות יצור אנושי, והפכתי לחפץ
(ליוויה, בת שתים עשרה, הונגריה)
ביולי, יצא הצו שהאוכלוסיה היהודית בווילנה חייבת ללבוש טלאים מלפנים ומאחור - עיגול צהוב ובתוכו האות J. עכשיו לפנות בוקר, אני מביט דרך החלון, אני מגלה את היהודים הווילנאים הראשונים עם הטלאים. ראיתי בכאב איך הביטו אחריהם. צרבה אותי פיסת הבד הצהובה הגדולה שעל שכמם. זמן רב לא יכולתי ללבוש את הטלאי. הרגשתי כאילו יש לי גיבנת, כאילו יש לי שני צפרדעים עלי. התביישתי להיראות אתם ברחוב, לא מפני שיגלו כי אני יהודי, אלא מפני שהדבר כאב לי. התביישתי בחוסר האונים שלנו, יכסו אותנו מכף רגל ועד ראש בטלאים ואנחנו לא נוכל לעשות כלום. כאב לי מפני שלא ראיתי שום מוצא, כעת אנחנו כבר לא שמים לב לטלאים. הטלאי מונח לנו על המעיל, אבל הוא לא נוגע כלל בתודעה שלנו. יש לנו עכשיו כל כך הרבה תודעה, שנוכל להגיד כי איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו.
יצחק רדושבסקי, יומנו של נער מווילנה
כל הזכויות שמורות לד"ר מרטין קיזלשטיין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה