בריחה

התמונה היא באדיבותו של האמן ד"ר מרטין קיזלשטיין והיא לקוחה מספרו
אין לנו ארץ אחרת
כותרתה בספר
רק מעטים הצליחו לברוח
על החזה של ראשון הבורחים בתמונה מתנוסס טלאי צהוב
להלן סיפור בריחה של מוני יוסילבסקי שמצאתי באתר של סנונית
הסיפור מוסיף לציור ושניהם ביחד מביאים תמונה של תופעה שאיננה מוכרת כל כך בציבור וחשבתי שחשוב שידעו עליה

נולדתי בשׁוֵורְזְנֶה שבפולין בשנת 1924...בהיותי בן 17, ביום שישי, 27 באוגוסט 1941, נכנס הצבא הגרמני בשׁוֵורְזְנֶה הכול השתנה. בין הגזרות שניחתו עלינו, היהודים, הייתה החובה לענוד טלאי צהוב על החזה ועל הגב; מי שניראה ללא טלאי זה נורה ללא אזהרה מוקדמת... במחנה העבודה התארגנו במחתרת. התחלנו לחשוב על דרכים להשגת נשק חם וקר כדי לארגן התקוממות נגד רוצחינו...הדבר קרה ביום שישי, ה-18 בינואר 1943. לקראת תום הפסקת הצהרים, קמו החברים ממקומותיהם, ובעמידה, בקול חרישי, נשבע איש איש לעצמו לנקום דם ישראל השפוך, כבוד ישראל שנרמס... "בהצלחה!", איחלנו חרישית איש לרעהו.ברגעים הראשונים לא תפסו הגרמנים את המרחש. הם לא תיארו לעצמם שבתנאי קור שכזה מסוגלים יהודים שבורים, רעבים ורצוצים לערוך מבצע של בריחה מאורגנת ליערות. גם יהודים שלא היו בסוד העניין התפלאו לראותני עומד בכיכר המחנה, מנופף ברובה צ'כי. אט-אט הבינו של"שיגעון" שתקף אותי שותף כל הנוער בעיירה, שסירב להשלים עם גורלו. הגרמנים נכנסו למחנה והשתלטו רק על המעטים שנותרו בו... רצנו בשארית כוחותינו והצטרפנו לקבוצה, שכבר התקדמה לכיוון היער, מהלך עוד כ-20 ק"מ. בדרך לא נתקלנו בכוח אויב. רצנו במשך שעות. מנינו כ-130בני נוער, מבוגרים, נשים וגם כמה ילדים. מאוחר יותר נודע לנו כי קבוצה נוספת ובה כ-70 איש הגיעה ליערות אחרים בסביבה. באחת החניות בדרך, קרענו מעל בגדינו את אות הקלון - הטלאי הצהוב. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו. ביער נשאנו בגאון מגן דוד בצבע תכלת.אחרי המלחמה, שבע קרבות ונקם, פצוע ונשען על מקל, עליתי לעיר הולדתי ומצאתי קבר אבות. חיים יהודיים כבר לא היו בעיירתנו